בינה סבג פינקלשטיין

        … וְכָל דָּבָר מְעֻלֶּה הוּא קָשֶׁה כְּשֵׁם שֶׁהוּא נָדִיר

        ברוך שפינוזה, אתיקה, מילות הסיום

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (שֶׁלִּי)

לֹא יִהְיֶה עוֹד מְחַבֵּל בְּבֵית הַשֵּׁם

וְלֹא בְּעַזָּה אִם בִּכְנַעַן

וְלֹא בְּסוֹף כָּל מִשְׁפָּט מְעַשֵּׁן

בְּמִישׁוֹר בִּמְחִלָּה בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים —

וְהָיוּ חֶלְקָם גֵּרִים

וְחֶלְקָם פְּזוּרִים

וְחֶלְקָם קְבוּרִים

וְגַם בְּאוֹתָהּ אַחֲרִית

לֹא יִהְיֶה עוֹד בּוֹגֵד בִּיהוּדָה

אוֹ מַלְשִׁין וּמוֹסֵר מִתְבַּיֵּשׁ בְּעַמּוֹ וּמְלַחֵךְ

פִּנְכַּת־יֶפֶת —

כִּי חֶלְקָם יִשָּׁבֵר

וְחֶלְקָם יִגָּמֵר (בּוֹאִי יְלֻדָּה)

וְחֶלְקָם יְנֻצֶּה וְגֻלַּל בְּזֶפֶת

הוֹי בְּאַחֲרִית יָמַי

לֹא יִהְיֶה פַּחַד וָפַחַת וּפַח

וְלֹא נִרְפֶּה חַלָּשׁ וּמוּג־לֵב מְרַתֵּת

מִסְתַּתֵּר וְשׁוֹתֵת וּמוֹדֶה בַּחֲצִי פֶּה (חֶצְיָהּ שֶׁלָּכֶם)

מְעַוֶּה אֶת פָּנָיו כִּי בְּזֹאת יִבָּחֵן —

וְהָיָה חֶלְקוֹ מְסַקֵּל הַשָּׁמִיר

וְחֶלְקוֹ גּוֹדֵעַ הַשַּׁיִת

נוֹטֵעַ כְּרָמִים וְכוֹבֵשׁ עֲצֵי זַיִת

אַחֲרִיתִי אַחֲרִית שֶׁלָּנוּ

לֹא תִּשָּׁבֵר עוֹד לֹא תְּחֻלַּל

לֹא יָנוּס לֵחָהּ

לֹא יָבוֹא בָּהּ (שֹׁד וָשֶׁבֶר)

לֹא תְּקַנֵּן בָּהּ אֵיכָה

כִּי בְּיַד הַנְּבִיאִים אֶשָּׁבַע

וּבְמָתְנֵי חֲגוּרֵי מַלְכוּת —

חֶלְקָהּ בְּיָמַי

וְחֶלְקָהּ לְבָנַי אַחֲרַי

לְבָאֵי בְּסוֹדָהּ וּלְעוֹמְדֵי מִבַּחוּץ