שמואל מוניץ

סָבְתָא חַיָּה הָיְתָה אוֹכֶלֶת אָחוֹרָה בְּדַמְקָה
גַּם כְּשֶׁאָמַרְנוּ לָהּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר.
הִיא גַּם הָיְתָה מְחַפֶּשֶׂת אֶת אָבִיהָ, אַבְרָהָם
שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ לִפְנֵי שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה,
כָּךְ גַּם אֶת סַבָּא שְׁמוּאֵל,
כָּךְ אֶת הַבָּנִים.

הִיא אָחֲזָה בְּיָדִי בִּתְחִנָּה
שֶׁאֶקַּח אוֹתָהּ הַבַּיְתָה.
נִסִּיתִי לוֹמַר לָהּ שֶׁבֵּיתָהּ חָרַב,
שֶׁחַיֶּיהָ אָבְדוּ לָהּ בִּצְעָדִים מְהִירִים
עַד שֶׁלֹּא נוֹתְרוּ כֵּלִים עַל הַשֻּׁלְחָן.