צור ארליך

תְּחִילָה הָיְתָה הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת,
וּכְשֶׁהַהַבְטָחָה הַזּוֹ קֻיְּמָה
הָפְכוּ אוֹתָהּ לָאָרֶץ הַמְּאֻבְטַחַת
בְּמַגְנוֹמֶטֶר, פְּקָק, מַחְסוֹם, חוֹמָה.

וְהִיא הָיְתָה צְרוּרָה וּמְאֻבְטַחַת
וְשׁוּב וָשׁוּב פָּתְחוּ לָהּ אֶת הַתִּיק.
אַךְ כְּשֶׁבּוֹנִים חוֹמוֹת – אֶפְשָׁר מִתַּחַת
וְגַם מֵעָל לְהִתְחַכֵּם בִּטְרִיק.

כִּי כְּשֶׁחוֹמָה עַל כָּל תְּחוּמְךָ נִמְתַּחַת
וְהַתַּרְנְגוֹלוֹת תְּחוּמוֹת בְּלוּל,
הָאַבְטָחָה שָׁוָה לַמְּאַבְטַחַת
וְהַשּׁוּעָל מַתְלִיל אֶת הַמַּסְלוּל.

עַכְשָׁיו הִיא כְּבָר הָאָרֶץ הַמְּטֻוַּחַת.
עַל הַשֻּׁלְחָן בְּשָׂרָה הַטּוֹב מֻנָּח.
מִי שֶׁחוֹתֵךְ אוֹתָהּ, שֶׁמִּטּוּבָהּ חַת,
חוֹטֵף אֶת זֶה עַכְשָׁיו בִּמְאֻנָּךְ.

מִקַּו חֲדֵרָה וְצָפוֹן – קַטְיוּשׁוֹת.
מִסּוֹף שְׂדֵרוֹת עַד סַף אַשְׁדּוֹד – גָּרָאד.
וּפֹה מִבְצָע מֻצְלָח, וּקְצָת דִּיּוּן שָׁם,
אַךְ בַּדָּרוֹם, כָּל יוֹם, בָּרָד יָרַד.

בָּרָד יָרַד. וְאֵשׁ-קָלוֹן. וְרוּחַ
צְפוֹן-מַעֲרַב-דְּרוֹמִית מֵהַחֲזִית.
בָּרָד טָרַד. אָדָם חָרַד. אֵרוּעַ.
הֲרֵי אָמְרוּ הַכֹּל בַּתַּחֲזִית.

הַחַזָּאִים אָמְרוּ. אָמְרוּ. אָז מָה אִם
אָמְרוּ? זֶה הַפְחָדוֹת. מָה, שֶׁנִּפְחַד?
אָטַמְנוּ בְּחוֹמוֹת אֶת הָאָזְנַיִם
וְלֹא עִנְיֵן אוֹתָנוּ אַף אֶחָד.

בָּרַחְנוּ / הִתְנַתַּקְנוּ / נְסוּגוֹנוּ.
עַכְשָׁיו דָּבָר אֵינוֹ מוֹעִיל פָּחוֹת
מִמֶּמְשָׁלָה עַל כֵּס שֶׁל מָהָגוֹנִי
אוֹ מְאַבְטֵחַ עַל כִּסֵּא שְׂמָחוֹת.

חֲבֹק אֶת שְׁתֵּי יָדֶיךָ, מְאַבְטֵחַ!
כְּשֶׁהַפָּגָז יִפֹּל, לְמִי תִּקְרָא?
אַתָּה שָׁקוּל לְדֶלֶת וּמַפְתֵּחַ
שֶׁל בַּיִת שֶׁפְּתוּחָה לוֹ הַתִּקְרָה.

הַכְנֵס אֶל הַכִּיסִים אֶת שְׁתֵּי יָדֶיךָ
עָמֹק עָמֹק. הַקֶּטַע כְּבָר מֻצָּה.
כִּי מָה אַתָּה שָׁוֶה עַכְשָׁו? קָדַחַת.
וּמָה עוֹשִׂים? יַבְּשׁוּ אֶת הַבִּצָּה.

כ”ח באדר א’ תשס”ח, 5.3.2008