רחל סוויד

סְלִיחָה,
אֲנִי עֲסוּקָה.
עֲסוּקָה בְּלִחְיוֹת אֶת חַיַּי.
שֶׁלֹּא יִתְגַּלְגְּלוּ בִּלְעָדַי.
עֲסוּקָה בְּלִהְיוֹת בִּמְקוֹמִי,
בְּכָל גּוּפִי וְנוֹכְחוּתִי.
לֹא אֵיפֹה שֶׁאֲנִי מוֹפִיעָה כְּכוֹתֶרֶת,
נֶעֱלֶמֶת מֵאֲחוֹרֵי מָסָךְ וּמִתְרוֹקֶנֶת,
צְמֵאָה לְאַהֲבַת קָהָל,
מַרְוָה אֶת צִמְאוֹנִי בְּאַהֲבַת שָׁוְא,
כְּרַעַל.

עֲסוּקָה בְּלִלְגֹּם,
כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹתָה.
לְהַקְשִׁיב לְתִקְתּוּק הַשָּׁעוֹן,
לְמֶחֱצָה.

וּבָרֹאשׁ,
בָּרֹאשׁ אֲנִי בֵּין מְצִיאוּת לַחֲלוֹם.
רוֹקֶמֶת כְּנָפַיִם צְחוֹרוֹת מֵעַל שְׁחֹר הַתְּהוֹם.
לוֹגֶמֶת בְּשֶׁקֶט וּמְחַיֶּכֶת,
לָאֹפֶק הַמְּחַכֶּה.

וּבַגּוּף,
כְּבָר מַרְגִּישָׁה אֶת הָרֶטֶט.
לְאַט לִנְשֹׁם וְלִטְעֹם בְּכַפִּית.
מָנָה אַחַר מָנָה שֶׁל טִפּוֹת שֶׁקֶט,
הַמַּמְתִּינוֹת לִי.
אִם רַק אֶתֵּן לָהֶן לַעֲטֹף אוֹתִי כְּמַלְמָלָה,
אָהההה…
אֵיזוֹ תְּחוּשָׁה.

הַכֹּל חַד וְרַךְ בּוֹ זְמַנִּית
רַק לְהִתְעַרְסֵל עִם שְׂמִיכָה וְכָרִית
לָשִׂים שֶׁלֶט עַל הַדֶּלֶת –
“אֵין לְהַפְרִיעַ. אֲנִי חַיָּה אֶת חַיַּי”.

אַךְ,
אִם בְּכָל זֹאת תִּרְצוּ,
לֹא בְּמֵיל וְלֹא בְּוָוטְסָאפּ.
עָדִיף בְּלִי לְהוֹדִיעַ.
אַתֶּם מֻזְמָנִים לְהוֹפִיעַ.
לִי זֶה לֹא מַפְרִיעַ.

אִם תִּרְצוּ לִהְיוֹת חֵלֶק מֵחַיַּי,
מִקָּרוֹב הֲכִי כְּדַאי.

מִפְגַּשׁ עֵינַיִם,
וְלֹבֶן הַשִּׁנַּיִם.

כְּשֶׁשְּׁנֵי לְבָבוֹת פּוֹעֲמִים בְּאֹפֶן אָחִיד
(אֶת זֶה לֹא תִּמְצְאוּ בְּשׁוּם פִיד).

עֲסוּקָה בְּלִחְיוֹת,
לִחְיוֹת,
וּלְהָרִיעַ.
מֻזְמָנִים לְהַפְתִּיעַ.

אֲנִי כָּאן.
מִקָּרוֹב.