טור > החלון הציוני
הביאנלה של ירושלים 2021 הביאה איתה עבודה חדשה של האמן פורת סלומון, עבודה אשר התהוותה והוצגה בבית שץ, ועם סיום הביאנלה בימים אלה היא זוכה למקום של קבע בבית. זה מאד משמח ואף מתבקש, שכן זו עבודה תלוית-מקום המתייחסת לפתחים ואלמנטים בבית עצמו ומעניקה לשץ את ההתבוננות הראויה לו, כאחד מאבותיה של האמנות הישראלית. העבודה הזו זכאית לדיון עצמאי: יש כאן דימוי חזותי העומד בפני עצמו, כאימייג’, משהו שמזכיר מאד אמנות לחוברת קומיקס בסגנון פילם-נואר, ובנוסף הדימוי הזה מציג את שץ – ואת הפרויקט הציוני כולו – מזווית רפלקטיבית ומרתקת המעניקה לו מקום מחודש בתולדות האמנות הישראלית.
פורת סלומון > פרט מתוך: הנטישה. עבודה תלוית מקום בבית שץ, 2021, הדפסה דיגיטלית, אקריליק וגרפיט.
שץ, שהקים את בית הספר לאמנות ‘בצלאל’, ראה בחזונו את בית המקדש השלישי כמרכז אמנותי ואת מרכזי האמנות כמקדשים, תנועה שמקיפה חלק נרחב ממשנתו. לרבים מאלה שעבדו איתו או סביבו הייתה מחשבה דומה, ולשלושה מהם (שמואל הירשנברג, אפרים משה ליליין, זאב רבן) יש ייצוג ברקע הדימוי של סלומון.
סלומון משכפל את דמותו של שץ ונוטע אותה בחלל בין-כוכבי. הייצוגים של שץ שסלומון מצייר נטולי כיסוי לפלג גופם העליון, כמו בחותם ה’אקס ליבריס’ שליליין צייר לשץ: הגוף החשוף, הרפרנסים והזוית ממנה הם נראים בונים קומפוזיציה קלאסית של תמונה ציונית הרואית. החזרת עטרה ליושנה, “ושבו בנים לגבולם”, “עוד אבנך ונבנית” – העבודה עשויה ברוח ליליין עצמו, המוכר גם מסמל בצלאל. להשלמת התמונה ברוח זו רק חסר היה לעטר את הציור במילים “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים” כשהן מסתלסלות בעדינות.
פורת סלומון > פרט מתוך: הנטישה. עבודה תלוית מקום בבית שץ, 2021, הדפסה דיגיטלית, אקריליק וגרפיט.
אבל דברים אחרים בעבודה הזו מדברים בשפה אחרת: הקומפוזיציה כפולה כך שהעבודה בנויה הן כשער והן כתקרה; סלומון משכפל את הדמויות, תוך שימוש בשפה קומיקסית לא ריאליסטית; ארון הברית זוכה למיקום אקראי בקומפוזיציה. כל אלה ובייחוד הרקע הנשקף מבעד לחלון התקרה המדומה מפרקים את הדרמה הציונית ובונים תמונה עמלנית ופעילה ולא סטטיות רבת-הוד.
על מנת להבין את העבודה, ואת המפגש בין השפות, יש לזכור כי יש כאן וריאציה על עבודות תקרה מהרנסנס: תקרת הכנסייה יוצרת אשליה של שמיים ושל הצצה למרחב מיתי, רוחני יותר מהיומיום, שהדמויות המאכלסות אותו הן קדושים ומלאכים אליהם ‘נושאים עיניים’. זה ההקשר שבתוכו סלומון עובד, ובמקומו הוא מציע מרחב עתידני חלופי של מעבורות חלל, מרחב שמחלן את השמיים הדתיים אך משאיר את האופק. בהחלפה הזו יש גם מימד אירוני, שכן החלון שמכניס את אור השמיים מתחלף בהצצה אל החושך, שסלומון מאיר אותו באמצעות הכוכב שמאחורי שץ.
התמונה של סלומון לא מפוענחת עד הסוף, על אף שמה – “הנטישה”. שץ מקפל את הסולם או משלשל אותו? מוריד את הארון או מעלה? אנו בתחילתה של הרפתקה או בסופה? שאלות אלו הן הכנה לשאלה החשובה מכל: איפה נטוע החלום של מבשר האמנות הישראלית בעבודה הזו, בקרקע או בשמיים? סלומון בונה סולם יעקב בבית שץ, ובניגוד לקריאה הציונית הקלאסית מסרב להגדיר את הקרקע כיעד סופי. כבר ברגע הדרמטי וההרואי, נטול החולצה ועם המבט מלא החזון אל האופק, הוא מזכיר שהאדמה יכולה גם לא לתת את יבולה. שיש שמיים.
אם יש משהו שמתבקש מפרויקט חייו של שץ, “מבשר האמנות הישראלית”, זה למקם אותו בציור בהקשר של האדמה. כמו בסיפור הציוני הבסיסי. סלומון מתעקש דווקא לשחרר את שץ מאדמת הארץ, ומטעין את הציור באלמנטים פנטסטיים של מדע בדיוני, של סייבר-פאנק, תוך שהוא מתכתב עם תמות של חיפוש כוכבים חדשים ואוטופיות חדשות ברחבי היקום. בקפיצה אל החלל הוא מדלג עם שץ מעל כל הכרזות הציוניות של שנות הארבעים והחמישים היישר אל סופה של המאה ה-20.
משמעותו של הדילוג הזה הוא קפיצה מעל השלב ההגמוני בחזון של שץ, מעל השלב הממוסד והטוטאלי של החזון הציוני, ושיבה של שץ אל מחוזות השוליים מהם התחיל. המשמעות הנסתרת של טענה זו היא שפרויקט חייו של שץ מעולם לא נוסה באמת: גלגולו של בית הנכות הלאומי כמוזיאון ישראל אמנם מיקם אותו לא רע בליבה של האמנות הישראלית, אך דרש ממנו לוותר על האספקט הרליגיוזי שלו כמעט לחלוטין.
המתח הזה קיים עד היום: ניתן לראות אותו בליבו של בצלאל, המוסד של שץ. סמלו הלא-ייאמן הוא עדיין ארון הברית, וזו אינה רק שאלה של מיתוג. תעודת הבוגר של בצלאל כוללת תאריך עברי בלבד ושלושה פסוקים שלמים מפרשיית בחירת בצלאל בן אורי כבונה המשכן. נראה שהאספקט הדתי-משיחי עודנו מתקיים בתוך או סביב ‘בצלאל’, ועם זאת קשה לומר שבית הספר הנחשב הזה סובל היום מקיטלוג דתי או איפיון רליגיוזי. הפער בין הדימויים ובין הממשי יוצר ממד סמלי אשר סובב סביב היצירה העכשווית הישראלית ומחכה שמישהו ירים אותו, והוא רדיקלי עכשיו כשם שהיה רדיקלי אז.
אפשר לראות זאת כשבוחנים את העיסוק של סלומון בארון הברית אל מול העבודה של רותו מודן עם אותו ארון ממש ב’מנהרות’, ספרה האחרון. מודן תרגמה את העיסוק המיתי בארון הברית להרפתקאה ברוח הרז’ה (יוצר ‘טינטין’) ובכך יצרה פירוק אירוני של המימד המיסטי (אם כי יש לציין שהרז’ה עצמו מעולם לא ויתר על העל-טבעי): הארון שלה הוא פיסת ארכיאולוגיה בלבד, וגם ארכיאולוגיה אצלה היא, בגדול, כסף וכבוד. כאלטרנטיבה לאספקט המיתי היא משתמשת בסגנון ציור נאיבי, המאפשר חמלה כלפי הדמויות גם כשהן עסוקות בעצמן ומוצא אותן בחינניותן האנושית. נחמת עניים.
אבל אצל סלומון, לעומת זאת, הקונקרטי והאנושי אינו ניגוד למיסטי. ההתנגשות שסלומון יוצר בין החלום הציוני של השיבה אל האדמה ובין החזון של מסע בין כוכבים מייצר אוטופיות שאינן מוציאות זו את זו אלא משתלבות לכדי פרדוקס מופלא. הארון שלו תלוי בין ארץ לשמיים, עולה או יורד בהתאם לקריאת הצופה. שלא כמו אצל ספילברג ב’אינדיאנה ג’ונס’, לא חייבים להוציא את הארון מהאדמה כדי לממש את החלום; אם נבחר לקבל את הארון אלינו חזרה נוכל גם לעלות בסולם, וללכת לחפש כוכבים חדשים.
תגובות פייסבוק