יצחק גוילי

כָּל מַמְזֵר מֶלֶךְ וְלוֹ עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת,

גַּם שַׁבְּלוּל עַל קִיר שֶׁל לוּל

קוֹפֵץ אֶל חֹור בַּלְּבָנָה, מַרְטִיט לְבָבוֹת.

בַּמַּסָּעוֹת הַנִּצְחִיִּים הָאֵלֶּה שֶׁתֵּלֵךְ

בְּעִקְבוֹת סִפּוּר שֶׁהָיָה אוֹ לֹא הָיָה,

בּוֹ אוֹר וַחֲשֵׁכָה מְשַׁמְּשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָה,

תִּתָּקֵל בְּרַבִּים מִטַּעַם עַצְמָם

שֶׁיְּנַסּוּ לִגְנֹב אֶת נַפְשְׁךָ,

לְפָחוֹת רַק לָגַעַת.

בֵּין אָדָם לְבֵין הָאוֹר הַזּוֹהֵר בְּתוֹכוֹ

רַבִּים יִהְיוּ מַסִּיחֵי הַדַּעַת.