נריה ליפשיץ

נגמר

 

היה הבור. פעור בהתרסה בין המצבות הלבנות כמו שן חסרה בגיחוך מוזנח ולא הולם. והיו נשקי הטקסים, שהיו שחורים מדי וארוכים מדי, אחוזים בידי הטירונים שהיוו את משמר הכבוד ועמדו דום בשתי שורות ישרות.

משמר – היכון לירי כבוד.
המשמר יכתיף את נשקו – הכתף ש’ק!
המשמר ידגל את נשקו – דגל ש’ק!

טען!
אש!

מטח אחיד הלם בשקט הלא טבעי שהשתרר בבית הקברות הקטן. מסכם ברהיטות את ההספדים, הדמעות והאירוניה. את הגיחוך וחוסר הצדק.

טען!
אש!

כמו דופק, רק הפוך. כמו הלמות תוף של קריאת מצוקה קמאית. כמו המרעום המאולתר של המטען המחורבן שהתפוצץ שם.

טען!
אש!

כמו בשורת קץ אישית. כמו סוף, וזהו זה.
ובתוך הדממה ההלומה שאחרי, ראיתי את החברה שלו, של החלל, לבושה בגופיה אדומה של סוף מסלול פלחה”ן צנחנים, ועל גבה, מתחת לכנפי צניחה, היה כתוב באותיות גדולות:
נגמר.

אהבהיום הזיכרון

היצירה הבאה

תגובות פייסבוק