אמנות חזותית
פורת סלומון
זמנים משונים: תערוכה. דבר האוצר

פורת סלומון

אמנות חזותית

לטורים הקודמים

זמנים משונים: תערוכה. דבר האוצר

י״ב באייר ה׳תש״פ (6 במאי 2020)

איך יוצרים אמנות כשהמציאות מסרבת להיות עוגן מוכר – כשהנוף מהחלון נעשה רחוק ומוזר והזולת האהוב נעשה לאיום? איזו הזרה יכולה האמנות להציע למבט המשתאה מול מחזה אבסורד כלל עולמי, שמנוהל בקווי גרפים וסרטי סימון?
כשהתותחים רועמים – המוזות שותקות. אבל מה קורה כשהתותחים שותקים והמוזות משרטטות במהדורת החדשות בערב את קווי המתאר למציאות של מחר?
בתערוכה המקוונת שלפניכם הוזמנו אמני קהילת ‘פרדס’ – סטודנטים לאמנות ובוגרי התכנית – לדווח את פליאתם מהזמן המשונה הזה, מההווה המרצד של מגיפת הקורונה.
מהעבודות שנאספו עולה המאמץ להקדיש מבט משתהה לדימויים המתחלפים, למשמע מחדש את המציאות הנחווית ולאתר בתוך רגע ההווה גרעין טמון של סדר זמן ארכאי: למצוא בו את ההיזכרות, הגעגוע והתעופה.
כך, בציוריה של שקד סגל הופכים הרחוב היפואי הנטוש והחגיגיות הרצינית של אולפן החדשות להתרחשויות פנטסטיות, מופע זיקוקים מערוץ של תרבות זרה. גם בצילום של סיגלית פריד – ‘עסק ביש’ נוכחותו של הדיוקן המתפרץ מתוך כרזת פרסום ברחוב הנטוש כסבך יער פראי.
טקסי השגרה המוכרת נטענים ברבדי משמעות חדשים. בוידאו ‘שולחן שבת’ של רני בן-ארי נותר השולחן הערוך לאורחים – נטוש ונרקב. היעדר הקרבה האנושית מוחלף בנוכחותם המצטברת של זבובים ובתהליכים הטבעיים של ריקבון והתכלות.
הנוף הפתוח והמזמין של חוף הים ברישומה של חן אלישע, נחרץ ומסומן בידי החוק בסרט הסימון הקוטע את המרחב. על החלון אל הנוף בצילומו של אלקנה לוי מופיע נגיף הקורונה בייצוגו הגרפי כמעין קמיע-תכשיט מבשר רעות.
צמצום המרחב אל הנוכחות הגופנית מייחל לפריצתו ברישום הדחוס של חן אברישמי “ד’ אמות”- ההגדרה ההלכתית למינימום נוכחותו של גוף במרחב והיחסים החדשים בין אדם לחיה. גלית ירושלמי יוצרת דימויים ארכאיים לרגע ההווה, זיכרונות של העכשווי.
טקסיות הלקוחה מן הפרוצדורה הרפואית מעוררת בטליה פרי אסוציאציות לטקס עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, והסטריליזציה הרפואית נחווית כטקס כפרה והיטהרות.

בריאותקורונהקורונה פרדס

היצירה הבאה

תגובות פייסבוק