חנה נקי

נִקְבַּרְנוּ יַחַד, אֲנִי

וְהַחוֹל

תַּחַת הָרוּחַ הַכְּבֵדָה

שֶׁפֶּתַע הֵעִיפָה וּפֶתַע

עָמְדָה

וּכְבָר לֹא הִטַּלְטַלְתִּי יוֹתֵר.

רַק הוֹסַפְתִּי עוֹד

לְהִקָּבֵר.

נֶעֶרְמוּ עֲלַי כַּפּוֹת

הָרוּחַ

עַל כַּף הַמֹּאזְנַיִם – אֲנִי

וּמוּלִי

כָּל הָעוֹלָם

בְּכוֹחִי לְהַכְרִיעַ

אִם רַק

אַכְנִיעַ.

תַּחַת הַתַּפּוּחַ שֵׁנָה אֲרֻכָּה

רֵיחַ טוֹב אֲבָל

גּוּפָהּ זְרוּקָה

וּבַת הַמֶּלֶךְ

מְחַכֶּה.

אֲנִי.

אֲנִי. רוּחַ יָם

בְּעַצְמוֹתַי נָשְׁבָה

קַמְתִּי לִתְחִיָּה חָזַרְתִּי

לִתְשׁוּבָה.

אוֹתוֹ מָקוֹם. אוֹתָם חַיִּים.

אוֹתוֹ הַגַּעַשׁ שֶׁבִּפְנִים.

אוֹתוֹ הַחוֹל, אוֹתוֹ הַיָּם

לִהְיוֹת שׁוּב אֲנִי  – – –

שֶׁל פַּעַם.

אָדָם

אֵשׁ

אִישָׁה.

אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה

בִּקְדֻשָּׁה.