יוסף לרר

וְהַזֶּרַח יַזְהִיר מֵעָלַי

וָאֶתֵּן אֶת הַדִּין

וְנִשְׁמָתִי בְּיָדִי

וָאֵלֵךְ וָאֵלֵךְ

עַד הִשָּׁאֵר מַסַּס הַדָּם

עַל רִצְפַּת הַהֵיכָל.

וְעַל מִצְחֵיהֶם קָלוֹן

וְאֵין דֶּרֶךְ לַהֲשִׁיבָם

כִּשְׁמָם הֵם

אֵינָם חֲרֵדִים מִפְּנֵי הַדִּין.

יָמוּתוּ עַל קִדּוּשׁ שְׁמָם

וְיִתְּנוּ אֶת הַדִּין

עַל פֶּשַׁע קָטָן,

עַל סַפְסָל אֶחָד

בּוֹ הוּשַׁבְתִּי

עִם שְׁאָר הָאָדָם.

גַּם אֶת רַגְלַי חָתְכוּ.

וּמָזוֹר לֹא הוֹפִיעַ.