טור
ידידיה גזבר
טור > ירושלים של זהב שחור

ידידיה גזבר

טור

לטורים הקודמים

טור > ירושלים של זהב שחור

כ״ח בטבת ה׳תשפ״ב (1 בינואר 2022)

יש משהו אירוני בזה שדווקא דוד ריב הוא כוכבו של הפרק הנוכחי ביחסי אמנות וההמון. אם מטים אוזן לפולמוס סביב הוצאת יצירתו ממוזיאון רמת-גן, אפשר לשמוע שהוא לא נענש על עבודה ‘פוגענית’ כמו שהוא נענש על עבודה פשטנית, ובמובן הזה גם על עבודה שההמון מזהה כ’לא טובה’: מעבר לשאלת החרדי המצויר שנפגע או לא, טון משמעותי חוזר בביקורות כשהוא מגלגל עיניים ואומר האמנים האלה, במקום אמנות עושים זבל.

 

האירוניה היא בכך שזה חלק נכבד ממה שריב ניסה לעשות בחלק מגוף עבודתו: לבטל את מעמדו הנשגב של המוזיאון, לעכב את היותו אקס-טריטוריה, מרחב מוגן עם כללים משלו. להציע אמנות קריאה וישירה. יש סדרה של ריב מ-1997 שכוללת מספר ציורים באקריליק בגווני שחור-לבן ולהם היגיון דומה: כל אחד מהם מחולק לשני דימויים, האחד חלל, מבנה או פסל ממוזיאון ישראל והשני דימוי מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. אחד מהציורים תלוי בתצוגת הקבע של מוזיאון ישראל: בדימוי העליון מצויר בניין המוזיאון מבחוץ, ובתחתון שוטר פלסטיני עם קלצ’ניקוב, על פי צילום של מיקי קרצמן.

 

david rib, beautiful architecture, 1997, acrylic on canvas, 160×140 cm

 

ריב מייצר מעין קאט בלתי צפוי בין שלוות המוזיאונים הפואטית והמהורהרת ובין ‘מה שקורה בחוץ’, הפוליטי הקונקרטי שדורש תגובה בוערת. יש כאן ניסיון לסדוק את תפיסתו של המוזיאון כמין אקס-טריטוריה ודחיקה בו “להיות רלוונטי”. העיבוד של הצילום המיידי והבוער לעבודת יד שמצריכה השתהות ומחשבה עוזר לו להיכנס לתוככי המוזיאון ולפעול בו כסוס טרויאני, להפיל את קירותיו ולהביא אליו את החיים שמחוצה לו. תערוכת הפתיחה של מוזיאון רמת גן בכללותה עוסקת בתפקיד המוזיאון הנוכחי, ועבודות רבות בה מבקרות את רעיון המוזיאון כאקס-טריטוריה; ובכן, זו התוצאה.

 

הצורך לחשוף את הכל ולבטל את האקס-טריטוריה הוא ליבו של הסיפור הזה. עבודתו של ריב הייתה תלויה במחסן, סמוך מעבר לדלת הזכוכית הפונה לקהל. בצעד שאמור להיות דרמטי מוזיאון רמת-גן “פתח את האוסף לקהל”, כלומר איפשר לקהל להציץ פנימה. אין יותר מרחב תיווך ועיבור לחשוב בו דברים מורכבים. מה שמתגלה הוא שבסיטואציה כזו, כאשר הארכיון הוא תצוגה, הוא כבר לא ארכיון אלא רק תצוגה. כשמבקשים להציע את הטיוטות כחלק מהעבודה, הטיוטות שיוצגו אינן טיוטות. יהיו טיוטות מאחוריהן. הציבור לא עושה את האבחנה בין תצוגה לתצוגה, וכנראה בצדק: אפשר היה לומר שעבודתו של ריב תלויה במחסן במובהק, לציון חוסר הרלוונטיות שלה, אבל נדמה שהפלטפורמה אינה כשירה לביצוע מהלך כזה. אנסה להציע מדוע.

 

הצורך של אמנות ומוזיאונים באקס-טריטוריה נובע מהפער בין דימויים ובין הדברים עצמם. בתגובות רבות לאירוע חזרה תמה לפיה החרדי והכותל הם רק סמל לירושלים, לא אנשים אמיתיים. ובכן, מי היה מאמין, אלו אנשים אמיתיים, יש באמת חרדים, יש באמת אנשים שהכותל הוא חלק אמיתי וחי מעולמם. לא סמל ולא אות. בוודאי שאפשר לבקר גם אותם, אבל ביטול המחיצות בין המוזיאון ובין העולם לא יכול להגיע באותה חבילה: או שמדובר במרחב הדימויים ואז אנחנו מקבלים את תפקידו של המוזיאון כמרחב הטרוטופי להרהור, או שמדובר בשיח אנושי – ואז אין מעמד מועדף לפרקטיקה ששמה ‘אמנות’.

 

הקהל המוזיאלי חובב האמנות קיבל בהתלהבות רבה את היצירות של זויה צ’רקסקי הבזות למוסד המוזיאון ואף המוסד עצמו הגיב אליהן בהתלהבות. מוזיאון ישראל תלה את היצירה ההיא של דוד ריב במין ביקורת עצמית מרוצה מעצמה, ולא רק בגלל שהשם שלה הוא ‘ארכיטקטורה יפה’. עולם האמנות סבור שהוא רווי מודעות עצמית, שהוא מסוגל לקבל ביקורת.

 

ב’אסטריקס והקלחת’, קומיקס המופת של גוסיני ואודרזו, מגיעים שני הגיבורים לתיאטרון מודרני. להקת התיאטרון שותלת מישהו בקהל שיצעק ‘בוז! בושה וחרפה! עושים מאיתנו צחוק!’ כדי שההופעה תהיה ‘ספונטנית’, שהכל ‘יהיה חי’. ברקע, המושל הרומאי זורח מאושר בזמן שהקהל צועק ‘הוא צודק!’ ‘הוציאו אותו!’ ‘מפגרים!’. ואז שולח מנהיג הלהקה את אובליקס, אחד משני הגיבורים, לומר מה שעולה לו בראש; אובליקס אומר, כמנהגו, ‘הם מטורפים הרומאים הללו!’, והמושל הרומאי מתרגז באמת ושולח את חייליו לאסור את כולם. ברקע הקהל ממשיך לצפות בעונג, וכשאחד אומר לחברו ‘הם קצת מגזימים בקטע הזה; זה נראה לא-טבעי’, החבר עונה ‘אלה הם מושגים חדשים של יופי; אני מוצא שיש בהם עניין רב’.

 

קל היה לומר שראש העיר רמת גן הוא המושל הרומאי המתיימר לשלוט באמנות כרצונו. אבל נדמה שלמעשה, אין הבדל בין קהל לקהל; המושל הרומאי הוא גם כרמל שאמה הכהן, ללא ספק, אבל גם כהני עולם האמנות. ההבדל הוא רק באיזה מרחב הקהל מרגיש שהוא נמצא, וכמה הוא מרגיש שהוא נמצא במרחב מוגן, באקס-טריטוריה שבה אפשר לא להיעלב.

 

כרמל שאמה הכהן (לא בקטע אישי, אנחנו לא מכירים) לא חווה את המוזיאון מהמקום הרפלקטיבי שמסוגל לקבל את הביקורת עליו בעליצות זורחת שכזו. גם אצלו אין מחיצות בין המוזיאון למה שמחוץ לו. זה לא דימוי, זה סתם עלבון. ומהצד השני, תמונת המראה: בתוך המוזיאון קל לדוד ריב להתיימר להפיל את המחיצות ולפרק את המוזיאון. במפגש עם קהל אמיתי, שאינו סמל של ירושלים אלא איש אמיתי מירושלים, הוא נסוג למגננה ומחפש את המרחב הבטוח. אולי מוטב היה לא לפרק אותו מלכתחילה.

 

אמנותחרדיםירושליםצנזורה

תגובות פייסבוק