דניאל זמיר

יֵשׁ אֶת לִבִּי לָשִׁיר
שִׁירַת־לֵב פֶּרֶא־דְּרוֹר,
מִמָּוֶת לֹא יִגֹּר
וּכְבָלִים לֹא יַכִּיר.

יֵשׁ אֶת לִבִּי לִפְעֹל
פְּעֻלָּה לֹא נוֹדְעָה עוֹד,
לֹא שָׂם לָהּ, אַךְ רֹב הוֹד:
חָפְשִׁית מֵחֹק וָעֹל.

יֵשׁ אֶת לִבִּי לִיצֹר
אֶת אֲשֶׁר לֹא הָיָה מֵעוֹלָם,
מִפְעָל נִצְחִי לֹא־קָם,
בִּנְיָן לֹא יַעַשׂ דּוֹר.

משה (גיורא) אלימלך היה משורר, חוקר ספרות, מבקר תרבות ולוחם. ב-1924 עלה עם משפחתו מבולגריה. בנווה שאנן בתל־אביב חווה את מאורעות תרפ”ט. כנער הצטרף לבית”ר ומשם גויס על ידי משה סגל, איש בית”ר והאצ”ל, לברית נוער המרי, שהיתה לאבן דרך בהתארגנות המחתרתית בישוב (1936-1938) והובילה קו לוחמני נגד מדיניות ההבלגה. במקביל פרסם גיורא שירים ב’הירדן’, ‘הד המזרח’ ובכתבי עת של האצ”ל ובית”ר. בנוסף, עם יהונתן רטוש, היה ממייסדי התנועה הכנענית. שנים אחר כך היה ממייסדי המכון לחקר שירת העם הספרדית־יהודית ועמד בראשו. לכל אורך ימיו פרץ וייסד גיורא מחשבות ודרכים חדשות.

היצירה מתפרסמת ב’יהי’ בשיתוף מרכז בגין במסגרת קאנון לאומי חדש, מיזם חשיפה ליצירות אמני התנועה הלאומית לדורותם. אמנים אלה, במסגרת התנועה הרוויזיוניסטית ובמסגרות נוספות, חוללו שיח תרבותי עשיר ומגוון שהודר מהזכרון הלאומי התרבותי ועטרתם כעת חוזרת.

דימוי מלווה: דוד [דוכי] כהן, לבית”רי שלמה בן יוסף, 2020, עץ זית וצילום מבוים.
מבוסס על האנדרטה לזכר שב”י בין ראש פינה לצפת.