חנן פרומן

כְּמוֹ הָיָה זֶה אֶתְמוֹל, מְעַצֵּב אִישִׁיּוּת.
כְּמוֹ אָז גַּם הַיּוֹם נְחִישׁוּת וַאֲטִימוּת.
הֲמוֹנֵי אֲלָפִים שֶׁל בְּכַוָּנַת מְכַוֵּן,
חֲמוּשִׁים בְּמַדִּים בְּצִנָּה וּבְלֵב אֶבֶן.

אַלְפֵי סִסְמָאוֹת חֲלוּלוֹת רֵיקוֹת מִתֹּכֶן,
מִתְנַפְּצוֹת אֶל מֵזַח מְצִיאוּת מַכְחִישָׁה.
וּבִמְקוֹם הַיּוֹם זֹאת רֶגַע מְכוֹנֵן,
הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל נִתְכַּסֵּינוּ בּוּשָׁה.

מִי יָקוּם וִינַחֵם הַנִּבְגֶּדֶת?
מִי יָקוּם וְיִזְעַק זַעֲקָתָהּ?
מִי יַרְחִיק הַסַּכִּין שֶׁלִּגְרוֹנָהּ נִצְמֶדֶת?
מִי יִשְׁאַג וְיִלָּחֵם מִלְחַמְתָּהּ?

אֱמוּנָה תַּמָּה לִקְרָעִים הִיא נִגְזֶרֶת,
עַל שֶׁבֶת אַחִים וְאֻמָּה נִבְחָרָה.
רַק נְהִי קִינָה עַל אֵם הַמֻּסְגֶּרֶת.
רַק זַעַם עָצוּר עַל אֻמָּה סוֹרֵרָה.

טוֹב הוּא לִהְיוֹת בְּחֵיק אֵם הַחוֹבֶקֶת
מִזְּנוֹת אֱלֵי אָח הַבּוֹגֵד בְּהוֹרָיו.
כְּמוֹ בְּמִצְרַיִם סִיר בָּשָׂר אֻמָּה חוֹשֶׁקֶת
צִבּוּר הֶחָנֵף לְאַהֲבַת נוֹגְשָׂיו.

רַק דַּם אֵם נֶאֱמָנָה הַנֶּחְתֶּכֶת,
לֹא יַרְגִּישׁ לֹא יִשְׁמַע לֹא יִרְאֶה בְּעֵינָיו.
וְצַעֲקַת הַשְּׁכִינָה לֹא יִשְׁמַע כִּי הוֹלֶכֶת,
רַק דְּמֵי אֶתְנַנּוֹ הֵם כָּל מַאֲוַיָּיו.

קוֹל אֵם בּוֹכָה נִשְׁמָע מִן הָאֹפֶק,
עַל בָּנֶיהָ כִּי נְטָשׁוּהָ וְלֹא בַּמִּסְתָּרִים.
עַל גּוּף מֵת שֶׁנָּדַם שֶׁחָדַל בּוֹ הַדֹּפֶק,
עַל גְּוִיָּה שֶׁמֻּטֶּלֶת מְלֵאָה בְּחֹרִים.

לוּ לְפָחוֹת הָיָה נִזְכָּר עַל לֵב,
לוּ לְפָחוֹת הָיָה לָנוּ אֶת כָּלֵב.
אַךְ כְּאֵבָהּ הוּא נִשְׁכָּח נֶעְכָּר בִּמְצוּלָה,
אֵין אִישׁ אֵין עוֹנֶה אֵין מְנַחֵם לְאֶבְלָהּ.