משה ולדמן

א

כְּשֶׁהַחֶבֶל נֻתַּק
אֶרֶץ נוֹתְרָה יַצִּיבָה
וּכְשֶׁנֻּתְּקָה הַשִּׂיחָה נוֹתַרְתִּי לְלֹא תְּעוּזָה
וְשָׁם הָיָה שִׁמְשׁוֹן עִם הַכּוֹבֶסֶת בַּחוּץ
וַאֲנִי בַּצָּפוֹן בְּנָפְשׁוֹן כְּמוֹ כֻּלָּם
עַל אוֹתוֹ הֶעָרוּץ. סָר מֵעָלַי הַכּוֹחַ
וְלֹא נֶעֱקַרְתִּי

וּמְשׁוֹרֵר פִּי בְּדִיעֲבַד הַיָּמִים
מִי שֶׁגֹּרַשׁ יִמְצָא אֶצְלֵנוּ פַּת מָלוֹן וְשֶׁכֶם
מִי נִלְקַח לוֹ צֵל וּמֵי בְּאֵר
מִי שֶׁסֻּכָּתוֹ מַפֹּלֶת
עוֹדֶנּוּ מְחַכֶּה בַּדֶּלֶת
אֵיךְ נוּכַל לְהִטָּהֵר

ב

כְּשֶׁנֻּתְּקָה אֶרֶץ חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים
וְאָנֹכִי בְּסוֹף גָּלִיל
נוֹדֵד כִּמְחֻסַּר הַבַּיִת
לָלוּן בַּמָּלוֹן הַנִּצְחִי.

וּבִקְּשׁוּ שֶׁנְּפַנֶּה עַד 10:00
וְלֹא סֵרַבְנוּ לַפְּקִידָה
וְיָצָאנוּ כְּתַפּוּזִים הַחֲלוּצִים
לַקָּטִיף

ג

חֶבֶל אֶרֶץ הַנִּכְרָךְ
יָרֵחַ לֹא נִשְׁכָּח
וּמֶלַח הַנִּסְלָח בְּמוֹ יָם

מֵעֶמְדַּת הַשְּׁמִירָה הֲצָפָה
בְּמָדַי הַלְּבָנִים
אַבִּיט אֶל הַחוֹפִים הָעֲצוּבִים

שָׂאוּנִי וַהֲטִילוּנִי
עַל צַוְּארֵיכֶם
אַחַי הַשְּׁזוּפִים
רַבִּים כְּחוֹלוֹת דִּמְדּוּמִים
הַמִּתְכַּחֲלִים כָּעֵת כַּשְּׁזִיף בַּקָּטִיף

וּבָעֵת הַהִיא הַמִּישׁוֹר הָרָצִיף
הִקְצִיף חֲלַב שְׂעִירִים וּקְטוֹרוֹת

וְהַמְּפַקֵּד אָמַר לְהִתְנַתֵּק מֵהַבּוֹיָה
לְהָשִׁיט הַדְּבוֹרָה אֶל מַרְמָרַת הַיָּם הַסּוֹפֵג
כְּמֵטִיל שְׁאֵלוֹת נוֹקְבוֹת אֶל יַרְכָּתָיו

בְּשֶׁל מִי הָרָעָה הַזֹּאת?

אוּלַי יִתְעַשֵּׁת, אֱלֹהִים?

בויה – מצוף