ניסן כהן

הַיֹּפִי הוּא כְּאֵב, שָׁרוּ לִי מַקְהֵלַת עַכְבְּרוֹשֵׁי הָעֲנָק בְּחֶבְרוֹן, וְאֵין מִמֶּנּוּ מָנוֹס. אַחַר כָּךְ יִצַּבְתִּי אֶת אֲחִיזַת רַגְלַי בַּקַּרְקַע וְהִרְשֵׁיתִי לְנוֹף הַמִּלְחָמָה לְהִטַּשְׁטֵשׁ עַד שֶׁכָּל הָאֶבֶן נָמַסָּה לְמַיִם עֲצוּמִים וּמִמַּעֲמַקֵּי הַיָּם הַזֶּה עָלְתָה אֲהוּבָתִי, זֶה קָרָה בַּבֶּטֶן לֹא בָּעֵינַיִם. זֶה קָרָה כְּמָטָר גֶּשֶׁם פִּתְאוֹמִי בְּלֵיל קַיִץ. יָד חֲזָקָה הֶחְזִירָה אוֹתִי אֶל הַמְּצִיאוּת בִּטְפִיחָה עַל הַכָּתֵף, הַשְּׁמִירָה מִתְאָרֶכֶת לְךָ, הָרֶכֶב שֶׁל הַסִּיּוּר מִתְעַכֵּב, יֵשׁ לְךָ בַּקָּשׁוֹת לַאֲרוּחַת עֶרֶב? אֲנִי רָצִיתִי שֶׁמִּישׁוּ יְלַטֵּף לִי תַ’שֵּׂעָר, לְהַרְגִּישׁ מוּגָן, לְהַפְסִיק לֶאֱהֹב דֶּרֶךְ הָרְאִיָּה, לִטְבֹּעַ בָּרַכּוּת, לְהִתְנַחֵם בְּתוֹךְ שָׁדַיִם. אֲנִי רָצִיתִי שֶׁעַכְבְּרוֹשֵׁי הָעֲנָק יֹאכְלוּ אֶת גִּדְמֵי הַצַּעַר וְהָאֲדִישׁוּת וְיֵלְכוּ לְחַרְבֵּן אוֹתָם בִּתְעָלוֹת הַבִּיּוּב שֶׁל הָעִיר. אֲנִי רָצִיתִי שֶׁצִּיר הַמִּתְפַּלְּלִים יַפְסִיק לְהִתְפַּתֵּל וְשֶׁהַתְּפִלּוֹת יַפְסִיקוּ לְהִתְעַצֵּל לַעֲלוֹת לַשָּׁמַיִם. רָצִיתִי שֶׁצִּיר הַזְּמַן יֶחְדַּל, וְלוּ לָרֶגַע, וְיִקְלַע בְּתוֹכוֹ אֶת כָּל תְּנוּעוֹת הָאַגָּן בְּרִגְעֵי הָאַהֲבָה שֶׁל הָעוֹלָם וִירַפֵּא אוֹתָן, אַחַת אַחַת. שֶׁיִּפָּסְקוּ הָרָעָב וּמִשְׁבְּצוֹת הָאֲכִילָה וּמִשְׁבְּצוֹת הַהֲקָאָה וְשֶׁהַכֹּל יִקְרֶה בַּבֶּטֶן לֹא בָּעֵינַיִם.