לוויות שקטות

מְאוֹת רַגְלַיִם טוֹפְפוֹת

נוֹשְׂאוֹת פִּיּוֹת חֲתוּמִים

בְּמוֹרַד הַשְּׁבִיל הַסָּלוּל

אֱלֵי חֶלְקַת הַקֶּבֶר הֶחָפוּר.

מְאוֹת רַגְלַיִם רוֹמְסוֹת

גַּרְגְּרֵי עָפָר נִמְעָכִים

וּמַנְגִּינַת הָרִשְׁרוּשׁ הַקָּצוּב

מְלַוָּוה דְּמָמָה מְעִיקָה –

דִּמְמַת הֲלוּמֵי כְּאֵב

עִם דִּמְמַת אִלְּמֵי תִּמָּהוֹן.

הִגַּעְנוּ.

הַתַּהֲלוּכָה שֶׁהִתְאָרְכָה

הוֹלֶכֶת וּמִתְעַגֶּלֶת

סְבִיב הַקֶּבֶר הֶחָפוּר

וְקוֹל טְפִיפַת הָרַגְלַיִם

הַהוֹלֵךְ וְדוֹעֵךְ

מֵנִיחַ מְקוֹמוֹ

לְכֹבֶד הַדְּמָמָה

הָעוֹטֶפֶת, הַחוֹנֶקֶת.

וְלֹא מְשַׁחְרֵר

גַּם לֹא מֵקֵל

אֶת מוּעָקָתָהּ

הַקּוֹל הֶחָלוּשׁ

הַמַּקְרִיא פְּסוּקִים

עֵת יוֹרְדָה הַהֲרוּגָה

אֱלֵי אַדְמַת קִבְרָהּ.

וְגוֹבֵר קִמְעָה

מִלְמוּל הַפְּסוּקִים…

וּפִתְאוֹם! הָאֲלוּנְקָה

הַנִּשְׁלֶפֶת מִן הַבּוֹר

מוּנֶפֶת אֶל עָל

מֻכְתֶּמֶת בְּדָם

– דַּם הַנִּרְצַחַת –

עַתָּה הוּא נֶחְשָׂף

לְעֵינֵי מְאוֹת

מְלַוִּים דְּמוּמִים

וּמַרְאֵהוּ פּוֹעֵר

מְאוֹת פִּיּוֹת חֲתוּמִים

בְּאַנְחַת בֶּהָלָה

הַקּוֹרַעַת לְרֶגַע

– רַק הִיא –

אֶת מַעֲטֵה-הַדְּמָמָה הַכָּבֵד.

כְּאִלּוּ

הֻפְתְּעוּ לָדַעַת

כִּי שָׁם הַדָּם.

כְּאִלּוּ

שָׁכְחוּ שֶׁאוֹתוֹ

הֵם מְלַוִּים

וְאֶת זִכְרוֹ

אֲמוּרִים הֵם לָשֵׂאת

עַל לוּחַ לִבָּם.

כְּאִלּוּ

עָמְדוּ שָׁם לִרְאוֹת

שֶׁכֻּלּוֹ יְכֻסֶּה

בֶּעָפָר הַדֵּק הֵיטֵב –

שֶׁלֹּא תָּפֵר זַעֲקָתוֹ

אֶת הַשֶּׁקֶט;

שֶׁלֹּא תִּדְרֹשׁ נִקְמָתוֹ

לְהוֹכִיחַ אַהֲבָתֵנוּ;

שֶׁלֹּא תְּזַעְזְעֵנוּ

וְנֶחְדַּל מֵרְדֹף

אַחַר בִּצְעֵנוּ

וּמֵעֹשֶׁק יָדֵינוּ;

שֶׁתְּנִיחֵנוּ שְׁלֵוִים

בְּרֶפֶשׁ הַשְּׁתִיקָה

לְמוּל סְחִי הָאִפּוּק

וּמַדְמֵנַת שִׁקּוּל הַדַּעַת הַמְּדֻמֶּה

הַכּוֹבְלִים יְדֵי לוֹחֲמֵינוּ,

הַמְּאַשְּׁרִים הַתָּרַת דָּמֵנוּ,

הַמַּזִּילִים אֶת הַדָּם הַנִּקְבָּר,

הַמְּסַלְּקִים שְׁכִינָה מֵאַרְצֵנוּ.

רשמי לוויית אסתר קליימן הי”ד, נרצחה בסמוך ליישוב עטרת, בדרכה לעבודתה כגננת.