טוביה סולמי

לְאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת נוֹסְפָה פְּלִיאָה
אֵיךְ רַבּוּ פְּלִיטֵי שָׁלוֹם מֵעֲקוּרֵי חֶרֶב
אֲנִי שֶׁרָאִיתִי אֶת יַמִּית
מִן הַחוֹלוֹת בּוֹקַעַת עוֹלָה
וְאֶת הַמִּדְבָּר נָסוֹג מִדַּחְפּוֹר
מִתְקַפֵּל אֶל תּוֹךְ הַרְרֵי סִינַי.

וְהַיּוֹם נֶעֱקָרִים יִשּׁוּבִים וְקֶרֶת
וְהַיָּרֹק מַצְהִיב זְהַבְהַב כַּדְּיוּנוֹת
בְּנֵי בְּרִית נְסוֹגִים בִּכְאֵב וְתִקְוָה
וְשִׁבְטֵי נוֹדְדִים תּוֹקְעִים יְתֵדוֹת.

שִׁבְטֵי הָרְמֵילַאת פּוֹרְשִׂים אֹהָלִים
וְעִזֵּי הַתַּרַאבִּין לְצַד הַסְּוַארְכֶּה
הִנֵּה יַמִּית תָּשׁוּב הֱיוֹת תֵּל אַלְחֵימַר
וְתֵל אַבּוּ שׁוּנַּאר בָּתֵּי קַשׁ וּגְבָבָה.

בְּתִקְוָה אֲפַלֵּל כִּי הַפְרָדַת הַכֹּחוֹת
תִּשָּׂא בְּשׂוֹרוֹת וְאוּלַי גַּם שָׁלוֹם
לֹא אֶזְרֹק דְּגָלַי בְּכַעַס וְחָרוֹן
עוֹד רַבִּים בִּי הָאוֹנִים וְהַחֲזוֹנוֹת.

1982