מרדכי אסקין

וַיְהִי
בְּגָלוּתֵנוּ לְ’פֹּה-לָן-יָהּ’, לִירוּשָׁלַיִם דְּלִיטָא,
וַנֹּאמֶר אִישׁ לְרֵעֵהוּ:
הֵן לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא
לֹא בָּאָרֶץ גַּם
הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל בְּד’ אַמּוֹת
הֲלָכָה
תּוֹרָה שֶׁל קֶרֶן זָוִית.

הֵן שְׁנַיִם אָחֲזוּ בְּצִיּוֹן כְּבָר אַלְפַּיִם –
אֱדוֹם, יִשְׁמָעֵאל.
וְאָנוּ יְהוּדָאֵי טִפְּשָׁאֵי, כָּל דְּאַלִּים אָז גָּבַר עָלֵינוּ,
מִמַּחְשַׁכִּים אֲשֶׁר הוֹשִׁיבָנוּ, נוֹאַשְׁנוּ –
“תְּהֵא מֻנַּחַת עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ”.

וְנַחְבֹּל זֶה בָּזֶה בַּהֲלָכוֹת
פִּילִים בְּקוֹפֵי מְחָטִים וְהַרְרֵי תּוֹסָפוֹת
עַד אֲשֶׁר גַּם בָּאִזְמֵל שֶׁל בְּרִיסְק
גַּם מִבֵּין הַבְּתָרִים שֶׁל ‘צְוֵּי הַדִּינִים’
כָּבָה תַּלְמוּדָהּ שֶׁל
בָּבֶל.

אַךְ דַּע לְךָ בְּנִי,
אִם רָעֵב הִנְּךָ לְלֶחֶם וְאִם עֹדְךָ צָמֵא לְמַיִם,
תַּעֲנִיתוֹ שֶׁל רַבִּי זֵירָא הִיא

עֲבוּר תּוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.