אדם צחי

מצח

יס”מניק ענק הביט בי בלי לומר מילה. משקפי השמש שלו היו איכותיים, בולה אני חושב. בצבע כחול מטאלי. השמש קפחה בעוז, ואגלי זיעה גלשו מראשו הקצוץ אל העורף. הוא הביט בי באדישות מאחורי המשקפיים, מניח לי לבזבז מילים שנגמרו לבסוף, ואז גירש זבוב טורדני ממצחו. “דדו”, סימן לזה שלשמאלו. “ניסו”, החווה לימינו. ניסו ודדו התקרבו. “יש לנו משימה קשה לבצע עכשיו. משימה לאומית”. ניסו ודדו הנהנו בראשם והפנו אלי שני זוגות משקפיים כהים. יכולתי להבחין מאחוריהם בערב רב של שוטרים וחיילים, חמושים בקסדות ואלות כבדות. אלפים רבים, פרושים על הדיונות הזהובות עד לים, וכולם בשבילי. הזרוע המבצעת התגייסה כולה להגן על החוק. הענק העביר את האלה מיד ימין לשמאל וניגב טיפות זיעה ממצחו. הוא נשם בכבדות. “תרביצו עבודה כמו שצריך, תשברו אותם, אה? תראו להם, שיהיה ברור שהשלטון של החוק והדמוקרטיה והבתי משפט זה מה שקובע, לא הרבנים שלהם ולא אלוהים”. דדו, גוץ וחסון, הביט בי ובחן את עוצמת ההתנגדות המשוערת. לאחר מכן שלף פנקס מכיסו ורשם בו בחדות. “לשבור אמרת?”, שאל את המפקד, “שלא אחר כך יבואו למח”ש, יעשו עלינו תלונות”. “כל מה שאמרתי בתיאום עם מח”ש והפרקליטות ומצ”ח”, ענה הגדול. “דדו נשמה, תהיה רגוע”, הניח יד אבהית על כתפו, “זאת משימה שצריך בשבילה הרבה רגיעה”. דדו הביט בפנקסו והכניס אותו לכיס החולצה, מאחורי המקום שאין עליו תג זיהוי.
הייתי לבד, הייתי חלש. כל התפילות שלי לא נענו. “תן לצאת”, כמעט ולא רעד קולי, “אני צריך ללכת הביתה. כל החיים שלי שם, והאהבה, הכל”. הענק הביט בי. משקפי השמש שלו החזירו לי את עצמי, קטן ומבוהל. “תראו”, דיבר אלי פיו, “באנו בשליחות עם ישראל, וניסינו לעשות את זה ברגישות אך למרבה הצער אתם לא מאפשרים לנו. על כן”, המשיך בטון מונוטוני, מכה את המילים כאילו הוא מבקיע אדמה בצורה ביום שרב, “הגענו להחלטה שהתגובה שלנו תהיה בהתאם. נחושה. כל זאת מחוסר ברירה”. הוא החווה לאחוריו סימן ביד אחת. אלפי האנשים צעדו צעד קדימה, מקיפים אותי במעגל אינסופי. “תסתכל לי בעיניים”, התחננתי, “מה מביא אותך ל…”
“אין לנו שום אפשרות אחרת”, הוא המשיך, “מלבד להפעיל כוח מבוקר, מרוסן ובלתי אלים, כיאות למדינת חוק דמוקרטית שיסודותיה איתנים ובלתי ניתנים לערעור”. הוא סימן בשנית, והשוטרים שלפו בתנועה אחידה את האלות מהאפוד שעל גבם. גלי חום עלו מהאדמה, מהבהבים את הדיונות הצהובות כבחלום. “זוהי מהות הדמוקרטיה”, לחש, ומבטו מלובן. “דה-מו-קרה-טיה”, גילגל את המילה על קצה לשונו, מנסה אותה, ממצה את לשד עצמותיה. אנשי החוק פסעו לכיווני צעד נוסף, מקטינים את המעגל הפנימי שלי לכמעט אפס. הסתכלתי לכל כיוון, כמעט ולא מזהה דבר מלבד משקפי שמש שחורים. דגל המדינה. פנים אטומות. יד עם אלה.
הדין נחתם.
“רק דבר אחד”, לחשתי, הבטן מתכווצת כמו אגרוף.
“דבר קצר”, אמר המפקד. “יש לנו משימה לבצע היום”.
“תסתכלו לי בעיניים, פנים אל פנים. בלי משקפי שמש”.
רגע אחד הוא ניצב ללא תנועה. אחר כך הוריד את משקפי השמש וסימן לאחרים לעשות כמותו. בתנועה חלקה הסירו אלפי האנשים את משקפי השמש שלהם.
לא היו להם עיניים, רק מצח.
מעל הסרבלים השחורים, בין גשר האף לשערות הראש, השתרע מצח מזיע, בלי עיניים או גבות. כמו לוח שאף פעם לא רשמו עליו, כמו מסך מחשב כבוי, כמו מגש של כסף. רק מצח.
עמדתי משתאה.
“זהו? ראית?”, אמר הענק, החזיר את המשקפיים וסימן אל עבר פקודיו תנועה אחרונה.

15 להתנתקותהתנתקותמשטרהפינוי

היצירה הבאה

תגובות פייסבוק