אילה אלבאז

בַּדֶּרֶךְ לְמַעְלָה הוּא שִׁנֵּן

“הַמָּקוֹם חָשׁוּב

הַמָּקוֹם חָשׁוּב

הַמָּקוֹם

חָשׁוּב”.

חֲלִיפָה חֲשׁוּבָה

לְאִישׁ חָשׁוּב

שֶׁיִּשְׁמֹר עַל מְקוֹם,

חָשׁוּב.

עַל פֶּתֶק קָטָן

מְבַקֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ

שֶׁיִּשְׁמֹר לִי גַּם

עַל הַמָּקוֹם

כִּי גַּם לִי חָשׁוּב

הוּא מְהַנְהֵן וּמַבְטִיחַ

באמת חָשׁוּב.

כְּנִרְאֶה שֶׁשָּׁכַח

בְּעֵת שֶׁשִּׁנֵּן לְעַצְמוֹ

‘הַמָּקוֹם חָשׁוּב’,

אַךְ הַמָּקוֹם

לֹא מַחַל עַל מְקוֹמוֹ

וְהֵזִיז

אַתְּ מִי שֶׁנִּסָּה לִתְפֹּס

אֶת מְקוֹמוֹ

שׁוּב.