יוסי סוויד

נשלחתי בידי המערכת לראיין את ב. מיכאל אודות טורו הסאטירי שפרסם ב”הארץ” “שבת עם שב”ח”, שעורר לא מעט דיונים ופולמוס במדיה וברשתות החברתיות. להפתעתי גילתי אדם חביב מאד, בעל מאור פנים ומכניס אורחים. לדירתו התל־אביבית הצפופה נתקבלתי ממש כבן בית. מיכאל אף לא אחר להגיש כיבוד והניח על השולחן סיר מרק גדול וחם. “מרק של אמא” הוא הפטיר בנחת, ואני מצידי שמחתי לגלות עוד ניצוץ אנושי במי שנתפס בעיני עד כה כאויב מר ואף אכזר אל מול תפיסת עולמי הלאומית־דתית. פתחתי בשאלה נטרלית – “למה דווקא ב'”? “ב’ זה שניים”, הוא אמר. “שתי אמיתות, שני אלוהים, שתי ירושלים”. “גם – שני סטדנרטים”, הוספתי בחביבות, אך למשמע זאת לא חייך מיכאל ואף הרצין. “אבל באמת”, שאלתי – “אתה הרי מעוניין שנפנה את כל יהודה ושמרון מיהודים, כשש-מאות אלף איש, ואילו בישראל אין לך כל בעיה שישארו על מכונם כל הישובים הערביים. האם זה אינו סטנדרט כפול”? מיכאל פתח את הסיר. ניחוחות חמימים התפשטו בחדר. תוך כדי בחישה הוא הסביר – “זהו לא סטנדרט כפול, מפני שהערבים הם בני אדם”. “והיהודים”? הזדעקתי. “היהודים”? השיב, “תלוי היכן הם גרים ובמה הם מאמינים”. מיכאל מזג לי קערה גדושה. “כלומר, יהודים דתיים החיים ביהודה ושומרון – הם לא בני אדם”? תמהתי. “אתה אמרת”, הוא השיב ומזג קערה גם לעצמו. “אבל כיצד זה יתכן”? הקשתי – “הרי אתה עצמך בן למשפחה דתית, האם אמך ואביך אינם בני אדם”? ב. חייך לעצמו, העלה כף מרק מהביל מהקערה והחל נושף עליה. בין כך הפטיר “יהודים החיים על אדמה גזולה ומאמינים באמונות סרק משיחיות – אינם בני אדם בעיני. אגב – מדוע אינך אוכל”?. “סליחה על השאלה”, נבוכתי “אבל, האם זה כשר”?, “כשר למהדרין”! מיכאל צהל. אצלי לא מכניסים למטבח שום גורם מן החי. “אה, תודה”, נרגעתי והעלתי אף אני מרק בכפי. “וכשאתה אומר – לא בני אדם, למה בדיוק אתה מתכוון”? “אני מתכוון לכך במובן המילולי והפשוט ביותר – לא רק שהם לא משפחתי, הוריי, אחיי – לא רק שהם מוצאים מכלל משפחת האדם, אלא שמבחינתי הם בגדר דומם. כאבן שתוכל לעקור ולגלגל להיכן שתרצה”. המרק הגבשושי נתקע קצת בגרוני למשמע דברי הבלע האלו, הרי אפילו הגרועים שבאויבי העם היהודי הגדירו את היהודים כ”תתי־אדם”, בטח שלא – “דומם”. מיכאל המשיך וסנט – “מי שמגרש מיליון פליטים מעל אדמתם ואז בוזז אותה לצרכיו, הוא לא בן אדם”. ניסיתי להקשות “ומה לגבי מיליון וחצי פליטים יהודיים מארצות האיסלם שהשאירו שם את בתיהם ורכושם וקבעו מחדש את מגוריהם בארץ – האם הם לא מהווים משקל כנגד אותם פליטים”? “הם אולי יכלו”, הטעים מיכאל וגמע מרקו בשקיקה מגורגרת, “אלא שאף הם – לא בני אדם”. זה כבר היה יותר מידי בשבילי. “כל יהודי ארצות האסלם אינם בני אדם מבחינתך”? “לא אמרתי כולם” כעס ב. “אל תכניס מילים לפי. אבל רבים מהם אנשים מאמינים, מסורתיים, ורובם מצביעים בעד המשך האפרטהייד”. בשלב זה נתקלתי בחתיכת עצם קטנה במרק, השתנקתי קלות, השתעלתי אותה החוצה ושאלתי – “רגע, ב., לא אמרת שהמרק ללא מוצרים מן החי”? “נכון מאד” הוא אמר. “כמו שאמרתי לך – “מרק של אמא”. לא לגמרי הבנתי. “אמא שלי, כפי שאתה בעצמך אמרת – היא דתייה. והרי אמרתי לך שמבחינתי כל מי שמריח מדת, אינו בן אדם”. “רגע רגע רגע” נרתעתי… “לא יכול להיות”… מיכאל חייך חיוך ציני ומבט זדוני ניצות בעיניו. “מה חשבת, שהרעיון על אכילת שב”ח הגיע משום מקום”? הוא שאל בלחש מחויך ומקפיא עצמות. הרגשתי תחושת כבס נוראית. המרק החמצמץ אדמדם שבלעתי החל עולה ומבעבע בקרביי. “ומה לגבי – לא תטוש תורת אימך? מוסר אביך? מסורת ישראל סבא”? “ניסיתי”, הוא ענה, “לא עבד לי. החלטתי להקפיא את זה”. “להקפיא את מה”? רטט של חולשה עבר בעצמותיי. “את שלושתם – אמא, אבא, סבא. גם אחים. אני מפשיר כל פעם קוביה למרק”. “אתה לא רציני” ניסיתי לשכנע את עצמי, “אתה הרי סטיריקן, מחזאי – הכל אצלך בדימויים, לא”? מיכאל צחק ברעם “האמת היא שאם היינו נשארים רק בעולם הדימויים לא היינו מצליחים להזיז שום דבר בעולם. לפעמים אין ברירה. צריך להכניס את הידיים לבוץ – ולעשות מה שצריך לעשות”. “ו… זה אומר”… שאלתי בחשש “זה אומר שלפעמים צריך לחתוך בבשר החי. אתה יודע שאחרי חטא העגל משה רבינו זעק ‘מי לה’ אלי’ וציוה את הלויים לעבור במחנה ולשלוח יד איש באחיו. אני עוד זוכר זאת מבית הספר הדתי. אתה חושב שזה סתם היה דימוי”? “אה… לא…” עניתי המום והרגשתי את המרק עולה עוד שלב במעלה הגרון. “אין ברירה”. המשיך מיכאל “אמא, אבא, אח, אחות – כולם כאן בצ’ולנט הזה שהכנתי לך. כל מי שדתי או מתנחל או שניהם. הכל כאן למען”… המשכתי אותו אני: “למען הנצחון הלאומי־דתי הפלסטיני”? “בדיוק”! הוא ענה. הו אז שטף מטורף של מרק אדמדם חמצמץ מבעבע פרץ מפי הישר על פניו של מארחי האדיב. הוא היה בהלם שכזה, פיו נפתח בתדהמה והוא רק בלע ובלע ובלע את שפך הקיא המהביל התוסס. בשלב מסוים כבר לא יכל ב. להכיל את הכמות, והקיא מילא את כל סביבותיו, מיכאל הלך ושקע תחת הזרם העכור הנוראי שרקח – עד שנעלם. קראתי בשמו כמה פעמים – “ב.? ב.? אתה כאן ב.? אני אחיך, אל תשכח”! אין קול ואין עונה. קינחתי את פי, עזבתי במהירות את דירתו, ואני מאד מקווה שלעולם לא אתקל יותר במרק עלילת הדמים המבאיש הזה, שרקח.