שרה פרבר

הִיא תְּחַפֵּשׂ אֶת הַנַּטְלָה

הַלֹּא מֻנַּחַת בַּכִּיּוֹר,

מְזוּזָה שֶׁלֹּא תְּלוּיָה עַל הַדֶּלֶת.

תִּתְאַמֵּץ לְהַחְבִּיא אֶת לִבָּהּ הַמִּתְכַּוֵּוץ

וּבִלְחִישָׁה תִּשְׁאַל לִשְׁלוֹמִי.

אֲנִי אַבִּיט בְּעֵינֶיהָ בְּחִיּוּךְ מִתְנַצֵּל,

וַאֲדַבֵּר רַק עַל מָה שֶׁמֻּתָּר.

לֹא אוֹמַר לָהּ

סְלִיחָה שֶׁהִרְחַקְתִּי לָלֶכֶת,

לֹא תָּשִׁיב וְתֹאמַר לִי

סָלַחְתִּי.

נֵשֵׁב וְנִשְׁתּוֹק בְּמִילִּים חֲסֵרוֹת,

וְהַלֵּב בְּתוֹכֵנוּ רָחוֹק.

הַלְּוַואי שֶׁיָּכֹלְתִּי לִצְרוֹחַ לָךְ

אִמָּא

בַּבַּיִת קָבַרְתִּי סוֹדוֹת.