חנה נקי

עוֹף מוּזָר.

אֵיךְ רַצְתָּ

לְתוֹךְ הַיָּם שֶׁלִּי גְּבוּלוֹת וּמַיִם וְסֶלַע וְאֹפֶק שֶׁאֵינוֹ רָחוֹק דַּיּוֹ.

עַד צַוָּארְךָ הָאָרֹךְ נִרְטַבְתָּ.

כִּמְעַט שֶׁנֶּחְנַקְתָּ (הָהּ. רַק אֲנִי נִרְעַדְתִּי. אַתָּה – לֹא פָּחַדְתָּ).

בַּחוֹף בִּקַּשְׁתָּ אֶת נַפְשְׁךָ. לָמוּת בִּקַּשְׁתָּ

אֶת נַפְשְׁךָ

פָּרַשְׂתָּ לְפֶתַע

כְּנָפֶיךָ הַגְּדוֹלוֹת חַמּוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת

וּצְחוֹקְךָ וּמַבָּטִי הַמִּשְׁתָּאֶה

מִן הַחוֹף.

אֵיךְ לַשָּׁמַיִם הִרְחַקְתָּ עוּף.

וַאֲנִי

חוּטֵי אוֹר כְּתֵפַי.

חֲלוֹמוֹת כְּנָפַי.