ויטוריו מסקאריני

עַל קִיר בַּגֶּטוֹ הַיָּשָׁן
כָּתְבוּ הָאִיטַלְקִים: “מָוֶת לַיְּהוּדִים”.
כַּמָּה מוּזָר –
זֶה שָׁנִים רַבּוֹת
שֶׁאֵין בּוֹ עוֹד יְהוּדִי.
וְאַף עַל פִּי כֵן,
בָּעֵת הַזֹּאת הַמְסֻמֶּמֶת מֵחֹשֶׁךְ,
הַכּוֹתְבִים עוֹד פּוֹחֲדִים מֵהֶם,
מִּי שֶׁכְּבָר אֵינָם שָׁם.
אֵינָם שָׁם, כִּי עָזְבוּ,
עָזְבוּ אֵפֶר סִּמְטָאוֹת
וְשָׁבוּ לִכְתֹּב אֶת שְׁמָם
לֹא עַל כּוֹתֶל יָשָׁן וְזָר –
אֶלָּא עַל מַפָּה שֶׁל מַמְלָכָה שֶׁבַּמִּזְרָח
שֶׁקָּמָה מִן הַזִּכָּרוֹן.
עַל כֵּן, תֶּחְשַׁךְ הַכְּתוֹבֶת הַיְּשָׁנָה,
תִּדְבַּק בַּטִּיחַ הֶהָרוּס,
עִם כְּלַל הָאַשְׁמוֹת וְהַיְּרִיקוֹת שֶׁל אֵירוֹפָּה.