רחל אליצור

בַּת לוּ הָיְתָה לִי.
יַלְדָּה קְטַנָּה, כֵּהַת עוֹר וַחֲכָמָה.
נְתוּנָה בֵּין זְרוֹעוֹתַי,
יְשׁוּבָה מֵעַל הָאוֹפַן הַקִּדְמִי,
קַסְדָּה לְרֹאשָׁהּ, לְרֹאשִׁי.

מְדַוְּשׁוֹת
לְאַט
בְּעִיר צְבוּעָה שָׁחֹר-לָבָן.

יַלְדָּה.

קְטַנָּה.

בְּשֵׁם חִבָּה אֶקְרָא לָהּ. אָשִׁיר לָהּ.
רַךְ וְצָלוּל הוּא שֵׁם הַחִבָּה,
צְלִיל מִשְׁתַּפֵּךְ.

לְיַלְדָּתִי הַכֵּהָה, מְתֻלְתֶּלֶת שְׁחֹרִים
אֶקְרָא שׁוּב וָשׁוּב.
הָבָה לִי בָּנוֹת וְאִם אַיִן מֵתָה אָנוֹכִי.

וּכְשֶׁיַּעֲלֹץ לִבִּי בְּהַשֵּׁם
תִּלְחַשׁ בִּטְנִי
אֶשְׂמַח בִּישׁוּעָתוֹ
עוֹד אֲחַכֶּה לוֹ.

לָהּ.