אילה אלבאז

חָזַרְתָּ עִם רֵיחַ שֶׁל אִשָּׁה אַחֶרֶת

וּכְשֶׁאַפִּי טָמוּן עָמֹק בְּצַוָּארְךָ

עוֹצֶמֶת עֵינַיִם

הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ נֶעֱלַם.

מְחַבֶּרֶת אוֹתָךְ אֵלַי

לְהָשִׁיב אֶת רֵיחַ הַתֹּם.

הַחֲמַצְמַצּוּת מְכַוֶּצֶת אוֹתִי.

בּוֹדֶקֶת אֶת עֵינֶיךָ

הֵן מְחַיְּכוֹת, צוֹחֲקוֹת

מְבַקְּשׁוֹת אוֹתִי.

מָחָר אֶשְׁלַח אוֹתְךָ אֵלֶיהָ שׁוּב 

שֶׁתַּעֲטֹף, תְּעַרְסֵל תַּאֲכִיל אוֹתְךָ

וְלִי הִיא תְּאַפְשֵׁר לַעֲבֹד

עַל כָּל מָה שֶׁלֹּא בֶּאֱמֶת חָשׁוּב.