רחל רבינוביץ

הַשָּׁנִים הַלְּבָנוֹת הַהֵן
טָבְעוּ עַצְמָן
בְּעוֹר גּוּפִי.
“אַתְּ חִוֶּרֶת”, אָמְרוּ לִי בִּדְאָגָה.
אֲנִי צוֹחֶקֶת: זֶה לָבָן דּוֹמֵם כְּמוֹ פֶּסֶל
בְּלִי חֵרוּת.
בַּשֶּׁקֶט יֵשׁ מֶרְחָב מוּגָן.

אֲנִי בּוֹחֶנֶת אֶת כִּיסַי –
בַּמְּקוֹמוֹת הָאַסְטְרָטֵגִיִּים
כִּיסִים הֵם הַמְּכָסִים
לְקִמּוּרִי הַגּוּף.
כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בַּמֶּה לְהֵאָחֵז
אוֹ אֵיזוֹ אֲחִיזַת עֵינַיִם

שֶׁתָּמִיד יִשָּׁאֲרוּ סִבָּה לִשְׁמֹר
וּקְלָף שֶׁאֶצְלִי עֲדַיִן.
שֶׁיֵּשׁ אֶל מָה לְהִתְמַסֵּר,
בְּמָה לְפַתּוֹת,
אֵיךְ
לֹא לְהִתְחַיֵּב לִכְלוּם.

לֹא פִּתְּחוּ עֲדַיִן אַפְּלִיקַצְיָה שֶׁתּוֹצִיא קְצָת שְׁטוּיוֹת מֵהָרֹאשׁ?
אֵין שׁוּם סִדְרָה שֶׁמַּסְבִּירָה לִבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם
חַיּוֹת בְּסֶרֶט.
רַק
מַנְגְּנוֹנֵי הַהֲגָנָה צְרוּבִים בָּעוֹר
כְּתוּבִים בְּצָדִ”י נוּ”ן וְעַיִ”ן.

שְׁנוֹת הַחִוָּרוֹן עָשׂוּ אוֹתִי שְׁקוּפָה
הָעוֹר הָפַךְ לָאוֹר:
בִּלְתִּי מוּצָק.
בִּלְתִּי מֻשָּׂג.

אֲנִי בּוֹחֶנֶת אֶת כִּיסַי –
בַּמְּקוֹמוֹת הָאַסְטְרָטֵגִיִּים
קְלָפִים אַחֲרוֹנִים,
צָמוּד לַחֲזֵה.