אופיר סגל

שלהי 2023, סדרת צילומים

חיי בדרך מקרה מביאים אותי לקיבוץ:
מהביקור המשפחתי בילדותי בו רכיבת האופניים במרחבי הקיבוץ נחתמה בי כאירוע של חופש פראי
דרך עבודתי שמסובבת לי קשר, נוכחות ופעם גם מגורים לזמן קצר בקיבוץ.
הקיבוץ היווה עבורי מקום של מחסה, הגנה, בית במהותו כמעניק שקט לצמיחה, התבוננות ורפואה.

היום, המבט מתקשה להיעגן בזכרון. אירועי ה 7.10 והחודשים האחרונים הסיטו את הראייה לאיזורי הספר, המקומות בהם נפרם הקיבוץ, בהם הוא פרוץ.
בצילומי הקיבוץ מהזמן האחרון, הוא ריק, חלול. לעיתים דמות בודדה, כלב משוטט. רק האור עודנו אדיש לחדש ולישן, לדעות ולמחלוקות.
יותר מתמיד, הקיבוץ מבקש תקווה וחמלה כנקודה המאספת חלקים המבקשים מזור, חיבור והשמעת קול.