רוני קצובר

קציצות

הכי הוא אהב את הקציצות שלך. וכל מי שהיה שואל אותו הוא היה אומר שאין על הקציצות של אמא בעולם ואין שף במדינה שיכול להתחרות בהן.
ומאז שהוא הלך, חברים שלו באים אליכם הביתה מידי פעם בימי שישי, ואת מכינה להם את הקציצות שהוא כל כך אהב, וכולם יושבים ואוכלים עד שהבטן וגם הלב מתמלאים בנחמה, ואין מקום לכלום אפילו לכוס מים קטנה.
ותמיד כשאת מדמיינת שהוא חוזר זה כל כך מוחשי בתוך הלב שלך, הוא דופק שלוש דפיקות קצרות ובלי לחכות לתשובה הוא נכנס, ואת שומעת את דלת המקרר נפתחת ונסגרת ואחר כך את כל הארונות במטבח, וזה לוקח לו בערך חצי דקה ואז הוא צועק בכל הבית: הגעתי, אני כאן, למה אין מה לאכול?
ואת יורדת מהקומה השנייה ואת רואה אותו עם המדים שלו, והוא מזיע נורא כי בחוץ קיץ כמו שלא היה כבר שנים, ולמרות שהוא נראה סחוט וגמור ומותש את ניגשת אליו ומחבקת אותו, ומוחה דמעה סוררת בקצה של העין. והוא מרחיק אותך מעליו ואומר לך: אמא, למה את בוכה, הלכתי אבל עכשיו אני כאן.
ואז כשהוא אוכל את הקציצות ישר מהסיר, אפילו בלי לחמם, הוא בולע אותן ישר לבטן, את אומרת לו: לא נותנים לכם אוכל שם בצה”ל, אה? והוא מחייך אלייך ואומר לך שזה לא משנה כמה הוא יאכל בצבא, בבית, בחיים, לקציצות שלך תמיד יש לו מקום. ואת צוחקת ונזכרת שלא צחקת כבר שנים.
ואת לא מספרת לו שהקציצות האלה זה הנחמה שלך, שתמיד, כשאת לא יכולה לנשום מרוב שאת מתגעגעת, את הולכת למטבח ומכינה עוד ועוד ועוד והמקרר מלא בקציצות, והמקפיא גם כן, וכשאין לך מקום את שולחת לשכנים, וכשגם להם נמאס את מחלקת בכל השכונה, ואף אחד לא אומר לך שום דבר רע, כי הקציצות טעימות וגם ככה את כשאת מתגעגעת. כנראה שגם השכנים מבינים את זה. איזה מזל.
וביום הזיכרון כשאת באה אליו לקבר, תוהה בפעם האלף איך הילד הכי חי, הכי שמח, הכי אהוב, אליל הבנות, הגבר הקטן שלך, איך דווקא הוא מכולם נמצא מתחת לגל של אבנים, איך כל החברים שלו התקדמו בחיים, והוציאו תואר ויש להם משפחה וילדים ובית יפה, ורק את כאן ליד הקבר שלו, לנצח בן 20, לנצח שובר לבבות, לנצח החייל הקטן שלך שיצא לקרב ולא חזר.
ואת תמיד מנקה אבק כשאת מגיעה לקבר שלו, תמיד. לא משנה אם את שם יום אחרי יום, לא משנה אם מישהו אחר היה שם לפנייך, את תמיד מנקה את האבק מעל האבנים, שמה עוד אבן קטנה, ואז את מתיישבת לעדכן אותו בכל החדשות המשפחתיות, יש לאחותך כבר שלושה ילדים את אומרת לו, והם לא זכו להכיר את הדוד הכי טוב בעולם.
ואת נזכרת שתמיד כשהוא היה בשטח, מנותק מהעולם, זה היה התפקיד שלך לעדכן אותו מה אמרו בחדשות, ואם יהיו בחירות או לא, וגם שהזמר שלו, זה שהוא הכי אהב הוציא עוד שיר חדש. ואז את מנסה לשיר לו אותו, בערך, כי את לא ממש זוכרת את המילים וגם לא את המנגינה, והוא אומר לך: אמא אני אוהב אותך, אבל אל תשירי בציבור בחיים כי את זמרת ממש גרועה. ואת נקרעת מצחוק כי גם כשהוא אומר לך דברים לא נעימים יש לו כזה קסם שאת אפילו לרגע לא נעלבת, וגם את יודעת שהוא צודק ואת זמרת איומה.
ועכשיו. קורונה. והוא שואל אותך בתוך הלב שלך: אמא, מה אומרים בחדשות? ואת מעדכנת שסוף סוף יש ממשלה, רק שנה זה לקח להם שם בכנסת, ויש מגפה. והיא מידבקת, וכולם בבית בגללה, ואז את מוסיפה שאם לא הרבה יבואו לבקר זה כנראה בגלל שאסור. והוא, בטון המלגלג שלו, אומר לך: אמא, בקטנה. מה נלחצתם ממגפה. ואת אומרת לו שיש מתים, והוא מזכיר לך (בתוך הלב שלך כמובן) שגם הוא מת. ואת עונה לו ואומרת לו: נכון, ובגללך אני מפחדת ממלחמות.
ואז הוא שואל אותך (והכל קורה בתוכך, בנשמה, כי לפעמים את אפילו שוכחת את הצליל של הקול שלו, וזה הכי נורא) הוא שואל אם הכנת קציצות. ואת עונה לו: מתוק שלי, אתה לא מאמין אפילו כמה. יש לנו קציצות לכל השנה. לנו ולכל השכונה. והוא קצת מגחך מהאובססיה שלך אבל הוא לא אומר לך על זה כלום. הוא רק אומר: יופי אמא, זה הכי חשוב.
ואת חוזרת הביתה לערמת הקציצות שהכנת, ויש גם הרבה כלים בכיור, וזה קצת מנחם, לראות את כולם מחייכים ואוכלים וממלאים את הלב באוכל שהוא הכי אהב. ואז את חושבת שחבל שאין איזו מגפה שמדביקה את כולם בחיוכים, ואת יודעת שזה פאתטי וזה לא משהו שידווחו עליו בחדשות, אבל אפילו שיום הזיכרון היום לרגע זה מצחיק אותך, ואת שמחה שיש חיים למרות הכל, שאנחנו עדיין אוהבים נורא, את אלו שחיים ואת אלו שלא, ואת שמחה שאת עדיין מתגעגעת, ועדיין זוכרת את הריח שלו ואת העיניים ואת החיוך הכי יפה בעולם, ושום מגפה לא תשכיח לך את הבן הקטן שלך, אין סיכוי כזה בעולם. וכנראה שגם הוא לא ישכח אותך, אמא קצת משוגעת, מעט אובססיבית, משתגעת מגעגועים. הוא לא ישכח אותך, אפילו לא לרגע. אין מצב. אותך ואת הקציצות שלך.

גבורהיום הזיכרוןצבאצה"ל

היצירה הבאה

תגובות פייסבוק