מ. מאושר

ילד צעיר הייתי כשנדחפתי עם אבי מורי שיחיה בין אלפי החסידים הגודשים בטליתות וקיטלאך לבנים את ה’שול’ של חסידי קרלין בירושלים. ראש השנה היה החג הצפוף ביותר בקרלין. כולם כולם באו להתפלל עם ה’רעבע’ למרות שידעו שאת המחזור שלהם הם יצטרכו להניח על גבו של המתפלל העומד לפניהם. ואנוכי הקטן פחדתי. פשוט פחדתי. אימת הדין היתה מוחשית כל כך. הצינורות האפורים של מערכת המיזוג שניסתה לצנן את התלהבותם של החסידים כאילו באו להוסיף דרמה ללב הקטן והמפוחד שלי, וכשפצחו אלפי הקרלינר’ס בשאגות ה’נשמת’ שלהם כבר היה הפחד גדול כל כך שנדחפתי החוצה למרות שכל יציאה או כניסה בין השואגים נמשכה כרבע שעה… כמה עשיתי תשובה באותם ימי פחד, תשובה על החמצת זמן ק”ש של המג”א, על לשה”ר, על חשש גזל (רשמתי במכולת ללא רשות מאבא) ועל ראייה אסורה (המרפק החשוף של המוכרת באותה מכולת). “שפרו מעשיכם וברית לא תופר” השתפכה הנעימה הקרלינאית, והילד שבי ידע בדיוק במה להשתפר. ללמוד יותר. להתפלל יותר. לשחק פחות בטטריס. ימים נוראים בילדותי, זמן של תשובה.

עברו כמה ראשי שנים, חלפו כמה תמורות, בית הכנסת הקרלינאי כבר לא צפוף, המון החסידים עבר להתפלל באוהל מיוחד שיכיל אותם, את טליתותיהם וצרחותיהם. גם הילד הקרלינאי כבר לא כל כך ילד ולא כל כך קרלינאי, הוא כבר לא רושם במכולת על חשבון אבא שלו ומרפק חשוף לא נחשב אצלו ראייה אסורה. הפחד המשתק כבר אינו, אבל גם אבדה הבהירות. מי יודע לאן בדיוק לשוב, מיהו המלך המשפט ומה הוא רוצה, מה משמעות הקיום, תכלית הסבל ומטרתו, מה טעם למשפט בעולם חסר צדק זה, האם רק אני זקוק לסליחה מפניו, או שמא עליי גם לסלוח לו. אין פחד אבל גם אין אדישות, את הרהורי התשובה החליפו זעקות התהייה, מה אתה רוצה ממני, מה אני רוצה ממני.