איריס שפירא ילון

הַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי גְּדֵלָה כָּל הַזְּמַן

כְּמוֹ עָלִיסָה בְּאֶרֶץ־פְּלָאוֹת.

יוֹצֵאת בְּלִי מְעִיל אוֹ אַרְנָב לָבָן

כְּשֶׁגֶּשֶׁם בַּחוּץ, כְּשֶׁלְּאִמָּא קַר.

הִשָּׁאֲרִי עִם שׁוֹקוֹ חַם,

בַּחֲדָשׁוֹת שֶׁלֶג נֶעֱרָם,

שֶׁלֹּא תִּצְטַנְּנִי,

הַמַּדִּים לֹא יִתְיַבְּשׁוּ.

וְהִיא מְחַיֶּכֶת אֵלַי בְּשִׁנֵּי חָלָב,

בְּעֵינֵי כּוֹכָבִים,

מַלְכַּת לִבְבוֹת הַתַּלְתַּלִּים הָרְטֻבִּים,

לוֹקַחַת מְכוֹנִית אֲדֻמָּה עִם רִיסִים

וְיוֹצֵאת כֹּל־יְכוֹלָה בְּשִׂמְלָה

דְּקִיקָה זוֹרַחַת נְעוּרִים.

מִיָּד כְּשֶׁבָּקַעְתְּ הוּנַחְתְּ עָלַי חֲשׂוּפָה

כִּתְרוּפָה לַמַּכְאוֹבִים כֻּלָּם.

הַכֹּל הִסְתַּדֵּר בָּעוֹלָם

כְּשֶׁחֻבַּרְתְּ אֵלַי.

בַּדַּקָּה שֶׁהִבַּטְתִּי בָּךְ עֲטוּפָה,

חֲבִילָה בִּשְׂמִיכָה רַכָּה הֲדוּקָה

בְּבֵית הַיּוֹלְדוֹת,

הֵבַנְתִּי אֶת עִנְיַן הַסְּוֵדֶר.

כָּעֵת, מִשֶּׁגָּדַלְתְּ וְאַתְּ מִחוּץ לָעֲרִיסָה,

אֵין לִי מֻשָּׂג לְאָן תִּרְצִי לְהַגִּיעַ,

אֵיזֶה שִׁקּוּי תִּשְׁתִּי וּמִי תִּפְגְּשִׁי בַּמָּבוֹךְ.

הַלְוַאי יִשְׁמְרוּ עָלַיִךְ –

אֱלוֹהִים וּבֶגֶד אָרֹךְ.