שרה חיה דריבן

בס״ד

אחרי ארבע שנים שאתה לא איתי בחיי, שאני אלמנה, בלעדייך, אני עדיין ממשיכה לשמוע את קולך שאומר ״תוציאי את כל התמונות שלי ושל דב מהבית, לא רוצה תמונות שלנו בבית״ וכתשובה לשאלתי החוזרת ״למה?״ ענית לי פעם שאתה רוצה שהבית הזה יהיה שלי, שיוכל להגיע איש נוסף לחיי אחרי שתלך שירגיש שהבית פנוי לו. איזה נשמה, איזו התחשבות, איזו אחריות הרגשת כלפיי אשתך. אצילי. על זה ענית באיזה כתבה ״אצילי? מה זה אצילי? זה כמו סוס אציל? לא, זה החיים. אשתי אחריות שלי כשאני חי וגם אחרי שאני מת״. 

אז החלום שלך מתרחש עכשיו ואחרי הרבה שנים שחייתי בלי תשובה ובלי תקווה ובלי לדעת לאן ואיך- כל  המקום ממשיך באחריותי.רק עכשיו  מתחילה להגיע למה שהצעת. בתוך הסגר והבידודים וחוסר השליטה והלגיטמציה לעשות מה שבא לי, כי בעצם לא קורה כלום, הרגשתי שאני מגיעה לתחתית. כמו הומלסית בתוך ארמון. אין חשק לכלום, יש הזנחה עצמית לא מודעת, כאילו נהנית ורק דואגת לא לחשוב כדי לא לדאוג או לפחד ואז זה קורה- מגיע זמן מסיק, עבר סוכות, גשם ראשון ירד ויש הרבה עצים בשדה מלאי פרי. האמת שבשנים האלו לא הרגשתי שהשדה הוא שלי ולא מצאתי כוחות להתמודד גם איתו ועם כל הבירורים והאמירות מהרשויות אם יש לי חזקה עליו, בקיצור התעייפתי. אך כשיצאתי איזה בוקר עם מזמרה, יריעה גדולה וכמה ארגזים לאיסוף הזיתים מצוידת היטב ניגשתי לשדה. בתחילה היה זר, קצת מפחיד – כלבים, ערבים מסביב, אישה לבד אך לאט לאט הכל הפך למוכר יותר, בטוח יותר ובסוף נוח ומהנה. כיוון שבעשר בבוקר כבר השמש חזקה הבנתי שעליי ללכת לישון מוקדם ואקום עם זריחה ואצא לשדה. הרגשתי חיילת והחיות שבי התחילה לזרום שוב. עבדתי כמה שעות בבוקר וחזרתי הביתה. כשהשמש נחלשה אחר הצהריים היה אפשר להמשיך לעוד שעתיים מסיק. מצאתי את עצמי חוגגת כשהפרי נוזל מהעץ בשפע רב. הודיתי. שמחתי. נשמתי. סחבתי. נמתחתי למעלה, למטה. דיברתי עם הזיתים. החמאתי להם. זאת היתה חוויה כמעט יומיומית – אני במסיק. כל פעם בעזרת שכן נדיב שלחתי את התנובה לעשיית שמן – עבודה עברית. כל בת שביקרה או גרה לתקופה כאן השתתפה במסיק. אפילו מראיין מחו״ל שהגיע אלי מסק זיתים. יום אחד הבחנתי שקשה לי למתוח את היריעות מסביב לכל עץ. הן כבדות ויש להן חורים לרוב והזיתים נפלו דרכם לארץ. חשבתי איזה בד גדול וקליל מספיק יש בבית?. נזכרתי באורגנזה לבנה עצומה בגודלה לרוחב ולאורך שקיבלתי ירושה ממעצבת באילת. מצויידת בה ניגשתי למטע. באחת פרשתי את הבד, הקליל, הנעים, היפה, הגמיש, הלבן סביב העץ וראיתי שהעץ הפך לכלה. איזו שמחה! איזה גילוי! הרגשתי בעננים. הזיתים זרמו אל הבד והוא קיבל אותם ברכות, בהכלה והיה קל כל כך לקפלו ולאסוף את הפירות במרכזו ולשופכם לארגזים. כך נהגתי במשך כחודשיים ואז הגיע ראש חודש כסלו. היה זה מועד נפלא להזמין את בנות ישראל לחגוג יחד בחודש האור. הגיעו בנות מהצפון, מהדרום, ממרכז הארץ. העלמות המתופפות עם התופים והחן והיופי שלהן עם יין טוב ורקדנית מדהימה. היה זה ערב של מלכות. כולן יפות, כולן שמחות, כולן רוקדות, שרות, מתופפות, שותות את נוזל השמחה. היה גבוה ומושלם. הבנות ישנו בבית ובבוקר נסענו כולנו למערת המכפלה, למדרגה השביעית לשיר יחד את ההלל. על הדשא עם שמש חמימה ומפנקת ישבנו בכל הצבעים והוצאנו את הצלילים מגרוננו, משבחות את הבורא. גרוני היה נעול מדמעות התרגשות, כמעט לא יכולתי להוציא מילה. האווירה היתה קדושה, מצב השכינה עלה. לפני עזיבתן את ביתי כמעט בשקיעה ישבנו בסלון וחגגנו יום הולדת לשתיים מהאורחות ושמעתי את עצמי אומרת להן ״אני רוצה מתנה מכן – רוצה שנצא יחד לשדה עם התופים״. מהירות ומוכנות למלא כל בקשתי יצאנו קבוצת בנות ובין העצים שרנו, תופפנו, רקדנו. אז ראיתי את יד ימיני – בד הכלות. רצתי והרמתי אותו והתחלנו להשתולל איתו. כמעט מיד הוא הפך למין חופה מוחזקת בצידיה בידי הבנות והרווקות נכנסו מתחת צוחקות ושרות ״דוד מלך ישראל״, קרובות לעצמנו, למהות, לגאולה. 

לא עבר יותר מחודש והמקום הוזמן לעריכת חתונה אמיתית עם כלה וחתן. היו כאן מסיבות שלאחר החופה במערה, אך אף פעם לא ערכנו כאן חתונה עם חופה ומסיבה. התנועה רבה, רהיטים זזו מכאן ולשם. הכנו את החללים השונים בהקפדה רבה על היופי ועל המרחק בתקופת המגפה. באותו הבוקר נזכרתי בבד. הלכתי לשדה וחיפשתי אותו. הבאתי אותו לכיור עם אקנומיקה ומים רבים לנקות את הכתמים שהזיתים יצרו. כשכבר היה שרוי מספיק זמן סחטתי אותו והכנסתי למכונת הכביסה עם מרכך מבשם. הבד יצא כמעט יבש. כיסא הכלה הוכן בנדנדה בחוץ, מעל תשע מטר של דשא סינטטי מסביב. פרשתי את בד הכלה על כל הדשא וראיתי איך הוא שמח להגיע לשמש כלה אמיתית. היה מקסים, היה קדוש, פשוט, קטן, שמח, יפה, טעים. 

מאז כבר היו עוד שמחות והאנשים החוגגים כל כך מודים לי כל הזמן ואני מרגישה שזאת אני שמלאת תודה – תודה שנולדתי, תודה שסבלתי, תודה שהשתניתי, תודה שהיה לי איש מורה, בן זוג נפלא, תודה שאני גרה בחברון, תודה שננת לי להתמיד ולהישאר למרות הקשיים והשכל שלא מבין למה. תודה על הבית שנתת, תודה שאתה נותן לי להגשים חלום להכין עבורך לבנות היכל לעמי שבכל הקירות ירגישו אותך יתברך. במלון פרדייז בדייט הראשון הגעתי לפניך, הוצאתי דף וכתבתי ״ה׳ תאיר את חיי בשמש ענקית ויחד נבנה תא פתוח לעם ישראל״. כן, את זה עשינו אהובי. והיום אני קוטפת לא רק זיתים אלא את הפרי של אהבתינו, כשהבית הזה הופך להיות בית שמכיל שמחות ומאפשר להעלות את השכינה מעפרה. כן הבית הזה היום הוא שלי, אך תמיד אתה נמצא בו – גם עם תמונות וגם בלעדיהן. מחר חתונה, חתונה עם מעצבת. מתרגשת מראש על היופי שיושג עוד.