רני רוזנטל

תְּקוּפָה קָשָׁה. סִדְרֵי עֲדִיפוּיוֹת הִשְׁתַּנּוּ

וְחֶשְׁבּוֹנוֹת נֶפֶשׁ נִבְדָּקִים מֵחָדָשׁ. דַּרְכֵי מִלּוּט

אֵינָן רֶלֶבַנְטִיּוֹת

אַתָּה לֹא יוֹשֵׁב עִם חָבֵר עַל כּוֹסִית יַיִן, רוֹאֶה

מַעַרְבוֹן וְשׁוֹכֵחַ הַכֹּל, אַתָּה מְסָרֵב לִשְׁכֹּחַ.

אֶת הַמַּשָּׂא תִּשָּׂא עַד בּוֹא יוֹמְךָ, עַד בּוֹא יוֹמְךָ

תִּלָּחֵם בַּשִּׁכְחָה. תְּקוּפָה אֲיֻמָּה. הַיּוֹם אֵשֶׁת לוֹט

לֹא הָיְתָה מְסִירָה עֵינֶיהָ מִבְּנוֹתֶיהָ

הַיּוֹם בּוֹרֵא עוֹלָם לוּ הִפְסִיד לְאַבְרָהָם וְנֶאֱלָץ

לְהַכְרִיז עַל תִּקּוּנִים לַתָּנָךְ – לָעִיר הַחַטָּאָה

מְאוּם לֹא יַעֲזֹר. גּוֹרָלָהּ נֶחֱרַץ כָּךְ 

אוֹ כָּךְ