אמן

אבימי

אודות
אברך ירושלמי, נשוי ואב לשניים
לומד בכולל
עושה איור, קומיקס, תואר במדעי המחשב, ומוסקה מדהימה
פרוזה

הטובים לקוגל

אבימי

ואז החשמל קרס, בבת אחת.

לא הבהובים, לא הקדמות שיעולי פלורוסנט. פלאק, קודם אור, אחר כך חושך.

החדר שאני עומד בו, לא ראה אור יום מעולם, בחייו טחובי עשן הסיגריות ואדי התבשילים. עכשיו ערב, מאוחר,  ופנסי הרחוב עובדים קשה עם מה שיש להם, ואין להם הרבה. פנסי רחוב במאה שערים לא מגשימים את עצמם ככל שהם מזדקנים יפה. הם משתדלים להתחבא היטב בין הכבסים ולא ליצור קשר עין עם העוברים.

אז כמובן שניסיתי לפתוח ולהבליט את העיניים, מעשה לא חכם, כי עיסת האיטריות שבעבעה מולי לא התרשמה מההאפלה, והמשיכה בשלה לעשות מה שעושות עיסות איטריות כשהן בסיר 40 ליטר על פלטה חשמלית. היא ביעבעה בועה עצלה שהתפוצצה לאדי סוכר לוהטים. אחד מהם טס לתוך העין הפעורה שלי. איי. קפצתי בחוש הישרדות בסיסי אחורנית והחלק האחורי של הראש נפגש במדף שהכיל, מסתבר, איי, את כל מכסי האלומניום לכל סירי מאה שערים. אחרי שהרעש שכך מעט, התפנתי לאחל ייסורים מגוונים לכל סירי הקוגל עלי אדמות, ולשאר הפשטידות על הדרך.

חייב להתקשר לנוסן. גיששתי לעבר הכיס, ו…כן. ברור. הפלאפון למעלה, בדירה של גרוטיץ’. מיישה חיים גרוטיץ’ עצמו יצא לסיבוב חלוקה לפני שעתים ואמר שיחזור עוד רבע שעה. כשמיישה אומר שיחזור עוד רבע שעה זה אומר שאפשר ללכת לאכול, לישון, לקום, להתפלל, לחזור להיות רעב, להנשא ולהעמיד דורות ישרים ומבורכים, עד שתעבור רבע השעה הזאת. פעם קראתי לזה – רבע שעה שעתיים, הוא צחק את צחוקו, חריקה יחידה בשיניים סגורות על סיגריה, ואמר, בהממבחרממ, והלך.

הסתובבתי  בידיים מושטות קדימה ולצדדים, מגשש את דרכי אל הפתח, ומזכיר לעצמי בקול שאם עוד פעם נוסן מזמין אותי לעבוד אצל גרוטיץ’ בקוגלים, לומר לו לא, ואם הוא מתעקש, ולהזמין הצולה מייד, כי אחרי שאני אומר “לא”, ומתעקשים, לא מרגישים טוב. 38 שקל לשעה ונשנוש חופשי מהסירים. לא שווה את זה.

מייד כשאמרתי “את זה” דרכתי על מכסה מהסוג העגול, מהסוג שבישלו בו קודם. כל שתי המטר שלי ביצעו סלטה מופלאה באוויר, יד מחפשת אחיזה מצאה מנוח בקופסת הטחינה הענקית, רגל בעטה בארבעס שנחו להשרייה, ואני מתוך השלמה על הרצפה, מכוסה בטחינה ומעוטר בגרעיני חומוס, חושב על החיים.

לעבוד בקוגליה, אמר לי נוסן פעם, זה כמו לאכול קוגל. אתה מתחיל לא מרצון חופשי שלך, וגומר עד הסוף כי אי אפשר לעצור באמצע. לא מיקמתי איפה החמוצים באלגוריה הפילוסופית שלו. כי הייתי מוסח דעת איך יכולה להתקיים סיגריה בקצה השפתיים ממשך, תלויה לא תלויה על בלי מה.

אחרי רבע שעה מצאתי את הדלת. כמובן היד שלי מכוסת הטחינה לא הצליחה לפתוח את המנעול השברירי שגם באור יום ומול פורץ מומחה לא מתפקדת כמשהו שעושה את העבודה, אזי בעיטה בדלת נחשבה לי כמשהו הגיוני לעשות, אחרי שהתאוששתי מהכאב, נזכרתי שיש סולם שמוביל למקלט של מעמול מהשטריימלך, שגורטיץ’ אמר לי שאפשר להשתמש בו אם מס הכנסה באים.

ברור יבואו. יעירו את הסבתא של גורטיץ’, יפתחו את הארון אמבטיה, איפה שיש מדרגות, יעקפו את דודי המים לשבת של הרב שטוטגרט,, יזיזו את דוד הדמה, יירדו שוב במדרגות מטויחות בסיר מנדטורי ויפתחו את הדלת שמאחורי הסכך של ניסנבויגן, עם המפתח המשומן והישיש, שמתפקד כבר שנים כסכין למריחה למרגרינה של הסבתא גורטיץ’. כי מי לא רוצה לבוא לבקר בהיכלי “נוסן קיגל”, המחסן של גורטיץ’, מאה שערים 5.

התפתלתי במעלה הסולם. קורי עכביש שמחו לתפוס טרמפ על שכבת הטחינה והחמוצים שעלי, אל עבר הארץ המובטחת. בדרך עברתי דרך המחסן החשוך של השטריימלך של מעמול, שהוא עצמו נושא לסיפור אחר. היתה לי תחושה עמומה, ששטריימל אחד או שתים לא כבר יישבו לעולם על ראש של אף אחד. אף אחד שלא אוהב “החומוס של נוסן” מרוח עליו.

הדלת שאטמה את המחסן של מעמול נפתחה אל חנות בגדים כשרים ביותר, שנפתחה היישר לרחוב מאה שערים.

דחיפה בכתף, ואור. מי יתנני אור שלטים, נהיתי אחרי האור כמו עטלף אל עבר חשכה, עין אחת נפוחה, עין אחת עצומה וממוצמצת באור הפתאומי של שלטי הרחוב. נטיפי טחינה ופיסות מלפפון חמוץ סימנו את הנתיב שלי בדרך אל האור. עמדתי שם, כואב דאוב ומתנשם, פקחתי עין וראיתי קבוצת תיירים מאיפשהו גרמניה כנראה עומדת עם הרבה לבן בעיניים, ושפת גוף של אנשים שרואים משהו שהם לא רואים כל יום, ובמובן הכי שלילי של המילה.

מה. צעקתי עליהם.

הם נפוצו לכל עבר ואני הלכתי לדירה של גורטיץ’.

קוגלים נקנים בייסורים, חשבתי, נוגס במלפפון שמצאתי בכיס של החולצה.

פרוזה

יידל

אבימי

הוא סגר את הדלת אחריו.

הדם עדיין בעבע לו בראש, פועם ומתרחב ומרשרש.

מחשבות נדחפו אחת על השנייה, מחפשות להתחפר אצלו בתודעה.

הוא הידק שפתיים, עצם עיניים ונענע את הראש. הוא יירגע עכשיו, הוא החליט בנחת.

הוא הזדקף לאט, הרים את הסנטר והוריד את הכתפיים.

כמה דקות ככה הוא עמד בשקט, ורק נשם, מרגיע את ההידוק.

הוא שם לב לחדר סביבו, פתאום. נכח בו בהפתעה קלה.

החדר היה אפלולי. הקירות היו בעובי חצי מטר כמעט. בניה ישנה, ששומרת על קרירות.

האור חדר באלכסון, קרן שמש ירושלמית שערבלה להקת חלקיקי אבק בקצב היפנוטי. ארונות הספרים התפרשו על הקירות, דחוקים זה על זה, כאילו גדלו באופן טבעי ככה, כאילו כל הארונות והספרים עליהם הם אותה ישות של עץ נדיר ועתיק.

הוא הסתובב לאיטו בחדר, מעביר יד ארוכה ולבנה על שדרות הספרים, מרגיש אותם ספר ספר, וכאילו הספרים הם אלה שליטפו אותו, הלוך ולטוף.

אבא היה עומד מולם לפני שהיה הולך לישון – מביט בהם. אחרי כמה רגעים הוא היה מסתובב, אך מניח יד על הארון, ונשאר ככה עומד, לא יכול להפרד. מסתובב ולוקח ספר אחד למיטה, רק לחטוף עוד עמוד זוהר, קצות החושן, רמחל, פרי הארץ או רב צודעק.

אבא היה כותב כאן עמודים של תשובות, הסיגריה כבתה כבר לפני שעה בין אצבעותיו, והוא כותב וחושב ומהמהם ומסלסל את פיאות זקנו. ושואל בלי להרים את הראש, כמה מתוק היום שלך, יידל?

אבא לא ישמע את הצרחות שיהיו בחדר הזה. את העלבונות שיטיחו הוא ויששכר זה בזה. כמה הליכי מש….

ריח עץ מהגוני מתוק וכבד עלה באפו

 

הוא עצר. הסתובב לאט והפנה את מבטו מעבר לכתפו. הפסנתר עמד ליד הקיר. שנים של השענת ספרים, חיבור של מדפים אליו ושימוש כשידת מכתבים עיקמו לו קצת את הצורה אבל לא עמעמו את הריח שעלה ממנו, הו, איזה ריח.

במוצאי שבתות חורף, אחרי שכל החסידים כבר חזרו הביתה, והבנות סיימו לנקות ולהחזיר לבית את הצורה, אמא שלו היתה מביאה שרפרף, כאילו במקרה, יושבת ומרפקה תלוי עליו וקוראת תהילים , אחרי כמה עשרות קאפיטלאך היא היתה עוצרת וחולמת לכיוון הפסנתר. לאחר יד היא היתה מרימה את המכסה, ומתווה אקורד מינורי משוטט.

ממתין בנשימה עצורה מאחורי ארון אחד,הוא היה מחכה. אמא שלו, הרבצען של כל הקהילה, היתה מסתובבת פתאום אל הפסנתר ובאצבעות בוטחות היתה משחררת את הפסנתר מאקורד מזורי משונה ושובר לב, וממשיכה למנגינה ענוגה ומטפסת משם לאט לאט בשילובי צבעים ודיאזים למרעום מלודי מלא תנופה, פונה בקצב ומשנה איזון בעלילה פורטת על ליבו של יידל באלפי צבעים והתפוצצויות קטנות של רגשות חדווה וגעגוע. מאיטה פתאום, ויורדת לקרקע משמי שמיים, ומסיימת את המנגינה לאט.

יידל הניח את שתי ידיו על מכסה הפסנתר, ונשם את הריח, עד שיגיע לתחתית הריאות ולעומק ההכרה.

אמא שלו היתה אומרת לו לפני שהיה הולך לחיידר, תהייה טוב יידל.

תהיה טוב, יידל.

 

הוא התנער באחת, הסתובב באוושה ופתח את דלת החדר בתנופה.

הרכב בית הדין עמד מולו, ומאחוריהם ייששכר, והמון עסקנים של שתי החסידויות. כולם עומדים  ומסתכלים.

הוא הסתכל על נקודה עלומה באוויר ואמר אל השקט, אני מוותר. אני לא האדמור. יששכר, הבנינים שלך. רב שימען, בטל את התביעה.

הוא פסע אל עבר היציאה, והאנשים טיפסו זה על זה כדי לפנות לו מקום. כשיצא אל הרחוב הוא הרגיש מאחוריו את מבול הצעקות שעלה מהבניין כגל הדף ענקי, ואמר בקול אל העננים, תהיה טוב, יידל. תהיה טוב.

תגובות פייסבוק