סופר

אביתר כהן

אודות
מסה

מקדש מעט

אביתר כהן

זה היה שמו של בית הכנסת שלנו בנווה דקלים. בית כנסת מרוקאי. כן, בנווה דקלים היה בית תפילה למרוקאים. גדול ומואר ויפה.
ככל שעוברות השנים מאז הגירוש כמעט ואיני מתעסק בזיכרון של מה שהיה שם, במקום שבין הים לגבעות החול.
בתחילה הייתי אובססיבי לזיכרון: אספתי חוברות, מאמרים, עיתונים, מדבקות וכל דבר שיזכיר לי משהו משם. לא רציתי לתת לעוצמה הזו לדעוך.
בתקופה הראשונה שלאחר העקירה פקד אותי חלום מוזר. מוצא הייתי עצמי שוב בנווה דקלים, ומחפש נואשות מצלמה. ממש ככה, מצלמה. פעמים הייתה אחת כזו בידי והייתי ממהר לכיוון הבית שבקצה הישוב, תוהה לעצמי איך ייתכן שעדיין מותרת הכניסה, ואיך זה שהבתים עדיין עומדים על תילם.
כשכבר הגעתי למושא חלומותיי הייתי מתחיל לצלם בדביקות, מנסה לתפוס כל זווית שתישאר למזכרת. אבל תעתועיו של שר השינה היו בי, ומגלה הייתי שהוחמצה לה השעה וכבר מצוי אני במושב של סבא או בפנימיית הישיבה.
חלום היה ואולי לא כל כך רחוק מהמציאות. אך ככל שעובר הזמן הכאב האישי הופך ללאומי ופחות ופחות עסקתי בכאב האישי. אבל את בית הכנסת שלנו לא שכחתי.
לא שכחתי את הסדר המיוחד שהונהג בו, שימת הלב לכל אדם והרצון הכן והפשוט להיטיב, פשוט להיטיב. קהילה חמה שהורכבה מעמלי יום שפשוט אהבו את התורה, את מי שנתן אותה ואת העם שבשבילו ניתנה.
לא שכחתי את חברנו הקבלן, שבבוקר היה בונה ברחבי הגוש ומנהל את פועליו במרץ, ובשעות הערב היה יושב במיטב בגדיו המגוהצים ודורש בהלכות החג המתקרב.
את הגבאי שהרגע חזר מעוד עבודת תחזוקה, אבל בזמן שנשאר היה יושב לתקן סידורים שנפגמו.
את המורה למתמטיקה הקפדן שבימות החול היה מלמד בהקבצה הגבוהה, ובשבתות מפליא קולו בקריאת התורה בניגון.
את הד”ר גבה הקומה שדורש היה מעל בימת בית הכנסת, אבל מעולם לא ויתר על נטילת ידים לכוהנים. תמיד היה סונט בלויים הצעירים שעצלותם לא תתקבל, בבית המקדש יש לחשוש שמא יישלחו למחלקת השוערים.
אלה ועוד רבים אהובים ויקרים, הרכיבו את הקהילה האהובה שלנו. תמיד השתדלו לדאוג שאף אדם לא ירגיש לבד, תמיד הגישו עזרה בחיוך.
זה היה בית הכנסת שלנו.
זוהי נווה דקלים שלי.
אלו הם האנשים שחקוקים על ליבי ושהשפיעו רבות על מי שאני היום.
אזכור ולא אשכח.

לצפייה ביצירה

תגובות פייסבוק

Share

Yehee — Political Poetic Journal