סופר

אבי ילאו

אודות

אקטיביסט ויזם חברתי, יו”ר מפלגת צדק וממובילי המאבק למיגור גזענות ופעיל מרכזי להשבת אברה מנגיסטו

אבֵרה

אבי ילאו
לצפייה ביצירה
פרוזה

אבֵרה

אבי ילאו

נע ונד בין בני אדם שלא הבחינו כלל בקיומו – כך נהג אברה בכל פעם שהמחשבות טרדו את מנוחתו. יצא מביתו ושוטט חסר מנוחה, חסר מילים שיכולות לעשות סדר במחשבות המתרוצצות מבולבלות, אכול רגשות אשם שאינו יודע להסביר לגמרי את פשרם. נע ונד, בחולות, בגבעות, בכבישים.
ושם אחד שחוזר ומהדהד – מיכאל. האח הגדול והאהוב.
מאז איבד אברה את מיכאל, האח שנפשו הייתה קשורה בנפשו, הוא לא ידע מנוח. ברגע שבית החולים בישר למשפחה שמיכאל איננו, התנפץ עולמו של אברה לרסיסים. הוא מיאן לקבל את הבשורה. מבחינת אברה, מיכאל לא מת. לא ייתכן שאחיו החכם, היפה והגדול כבר איננו.
הכאב לא מרפה, חייב למצוא מפלט, דרך התמודדות. הוא יוצא וחוזר מביתו. הרגליים לוקחות אותו החוצה והראש בוער פנימה. נע ונד, והכאב גדל בכל פעם עוד יותר. הוא מרגיש אחריות על אחיו. ועם האחריות מגיעה תחושת אשמה גדולה ועימה ההכרזה הפנימית כי מיכאל חייב לחזור והוא, אברה, האיש שעל כתפיו מוטלת המשימה. נע ונד עם אות קין שחרט לעצמו עמוק בתוך הנפש שחיפשה מרפא.
מרגע האובדן של מיכאל, אברה כמעט שאינו קיים. דבר אחד, בכל זאת, עמד לנגד עיניו – למצוא את אחיו. המציאות הנפשית של אברה הלכה והידרדרה בעיני הסובבים אותו. הם ניסו לסייע לו, אך אברה סגר את דלתות ליבו וסכר את שפתיו ולא אִפשר לשום דבר לחדור או לצאת מבעדן. כמו גינה שאיש אינו משקה, הלך אברה והתייבש. הוא צעק, הו כמה שצעק, אך את צעקתו של אברה לא יכלו אוזני הבריות לשמוע. בתוך תוכו התחולל מאבק איתנים בין הבשורה המרה לבין הצורך שלו למצוא תכלית לחייו, אך כלפי חוץ הוא הלך וקמל.
לא תמיד קמל. פעם היו העיניים והמחשבות אחרות – של ילד.
חמש שנים על אברה עברו באתיופיה. ובשישית לא ידע איך לפנות אל חבריו החדשים בישראל. על מיכאל עברו תשע באתיופיה, ועכשיו שניהם, יחד עם ההורים והאחים, בארץ חדשה, בשכונה ישנה. אולי הכי ישנה שיש – עתיקות אשקלון. זה בולט מכל עבר: עוני, בתים מתפוררים, שיכוני רכבת צפופים ורעועים, הזנחה ומצוקה שמכרסמות בעקביות את בדלי האופטימיות.
בשכונה שהמדינה שכחה והשאירה מאחור, יהיו תמיד כאלה הזוכרים את המקרים הרבים של אלה המתקשים לשאת את הסבל והכאב, שולחים יד בנפשם או גוועים לאיטם. מיכאל היה אחד מאותם שגוועו לאיטם. הנפש של אברה היא שאינה מסוגלת לשכוח. מאז הוא נע ונד, בלי כיוון, רק עם שברי מחשבות שאינן מרפות.
חלפו ימים, שבועות, חודשים, שנים, ואברה עדיין שבוי בתוך עצמו. נע ונד בין אנשים שמעולם לא הבחינו בקיומו. כעבור שלוש שנים מיוסרות החליט שהגיע הזמן לצאת ולא לחזור עד שימצא את אחיו האהוב. חדור מטרה הוא צועד ללא יעד, הרגליים מובילות לשומקום ולבסוף מגיעות אל גדר הגבול. אברה אינו מבחין בקיומו וחוצה אותו.
כעבור זמן קצר הוא נלכד ונכלא על ידי אנשי החמאס. אברה מנגיסטו, בן 33, כלוא איפשהו בעזה חמש שנים ושבעה חודשים, נע ונד רק בתוך ראשו שמחפש מעט שקט.
ואות הקין? איפה הוא?

לצפייה ביצירה

תגובות פייסבוק

Share

Yehee — Political Poetic Journal