בת עין אוריה גלבר

אודות
פרוזה

תותים

בת עין אוריה גלבר

הבוקר יואל החליט לתת לתותים שלו לחיות. כבר כמה שבועות שהוא שוקל את הרעיון, תוהה האם לשפוט את החלקה או לא, והבוקר החליט שיחיו.
באף שלב הוא לא החליט במודע להרוג את התותים, החלקה שמאחורי הבית הייתה יקרה לו ובעלת ערך סנטימנטלי כמו גם כלכלי. את התותים גידל בשלושה דונמים מושביים, שורות שורות, מאות שיחים קטנים שבעונה הנכונה הצמיחו אלפי תותי שדה אדומים ומתוקים.
ועכשיו הם כולם בגסיסה. הפירות העסיסיים מתרככים מיום ליום, העלים המשחימים נקברים באדמה החולית והם משוועים לטיפול, לקטיף, לעזרה. 

 

אבל יואל לא מסוגל. הוא לבד. שלושת החבר’ה מהמושב שעובדים איתו בדרך כלל, נמצאים עכשיו בדרום, צעירים ממנו בכמה וכמה שנים וכבר אוחזים בנשק, מוכנים להגן. גם חבריו שם, והבנים של השכן. אחותו הקטנה לא חזרה הביתה כבר חודש, מספרת שבקושי ישנה בלילות. סביבו כולם לובשים מדים והוא והפציעה המחורבנת שלו מביטים בשדה התות ולא מסוגלים להניח לו לחיות.

יואל יושב מול המסך, מחוץ לחלונו רוח נושבת ומביאה ריחו של פרי בשל, ריח שבימים כתיקונם מוציא אותו אל השדה אבל היום גורם לו לסגור את החלון, להתיישב בשנית, בזהירות, על רגל שמאל. ללטוש עיניים בתמונות, והשמות שרצים מולו ולא נגמרים, כבר ספר חמישה שהוא מכיר או מכיר את מי שמכיר.

 

הקריין אומר: זהו הגיוס הגדול בתולדות מדינת ישראל. אין בחור אחד מעל גיל גיוס שלא חתם על הצו והצטרף למערכה. הצו של יואל חזר אליו, אנו מודים לך על הנכונות אך נמצאת לא כשיר לשוב לשירות הצבאי, לא נוכל לצרף אותך אל שורותינו.

 

 

בימים הקרובים החלון נשאר סגור ויואל נשאר על הספה, הוא כועס כי הרגל כבר בקושי כואבת והוא לגמרי יכול להסוות את הצליעה אבל הפסיכיאטר הארור לא מסכים לחתום לו על האישורים הנדרשים, טוען שזה מסוכן מדי ולא כל הסיפור, שזה רעיון גרוע.

מה הוא כבר מבין, מה הוא כבר יודע על יואל, יואל שכל כך רוצה לצאת ולהגן, לצאת ולהילחם, לעשות משהו. פעם הוא היה הכי טוב בזה איך שכחו אותו עכשיו? נדמה לו שהוא לא לקח את הכדורים בבוקר אבל הוא מתעלם מהתחושה, אולי אם לא ייקח אותם ישכחו שהוא חולה ויתנו לו שוב להילחם, הרי רק חולים לוקחים כדורים ויואל לא חולה, הוא חייל וחייל צריך להילחם, גם אם זאת העונה של התותים ויש לו מחויבות קודם כל לחלקה. שבע שנים מאז ששוחרר, מאז שברדה בשנה הראשונה רק כעס, בסופה יצא החוצה ועידר ובנה ערוגות ושתל ובעונה הנכונה קטף אלפי תותי שדה אדומים. ומאז זה מה שהוא עושה.

 

התותים בחוץ גוססים, יש תקלה במערכת ההשקיה ואף אחד לא מתקן, עשבים שוטים צומחים פרא בין השתילים העדינים והחלון סגור. יואל יושב בבית וחושב על מוות ועל חיים ומי קבע שדווקא הוא יחיה ולמה ככה. יושב בבית ומנסה לשכוח מהשדה בו הוא ניצב, השטח במושב בו לא הוא גדל אלא ברדה, המ”פ שנפל והוריש את חלקתו לסמ”ך הנאמן. יותר ממ”פ והסמ”ך שלו הם היו החברים הכי קרובים, הכי נאמנים, אחים ממש. ברדה הוא זה שאהב תותים ויואל פה רק כתחליף, התותים יודעים את זה גם, ברדה לא היה נותן להם למות בצמא כי אנשים אחרים מתים במלחמה.

 

יואל חי. אבל הוא לא יכול לחזור אל השורות, ומבחינתו עדיף למות.

בלילה הוא יוצא אל שורות התות, עובר ביניהן, מביט בעלים העייפים ובפירות הכבדים מדי.
צה”ל נכנסו היום לעזה, שחררו חיילת שנשבתה לפני שבועיים. היא תחיה. היא לא תחזור אל השורות. אבל היא תחיה.

בבוקר יואל מתקן את מערכת ההשקיה. מחליט לתת לתותים שלו הזדמנות.

לצפייה ביצירה

תגובות פייסבוק

Share

Yehee — Political Poetic Journal