משורר

גולן שחר

אודות

גולן שחר (Ph.D.) משמש כפרופסור לפסיכולוגיה קלינית ורפואית (מינוי ראשי) ופרופסור לבריאות הציבור (מינוי משני), וכמופקד על הקתדרה לנוירופסיכולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב (אב”ג). כמו כן, פרופ’ שחר משמש כפרופסור נלווה לפסיכיאטרית ילדים ומבוגרים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת YALE בארה”ב. הקף עיסוקיו כולל (1) מחקר אמפירי – בעיקר כמותי – על מצבי דחק/טראומה ופסיכופתולוגיה, (2) הגות תאורטית פסיכואנליטית ואקזיסטנציאליסטית בבריאות הנפש והגוף, ו- (3) עבודה קלינית-מעשית (אבחון וטיפול) עם אנשים צעירים הסובלים ממצבים פסיכופתולוגיים מורכבים. לצד עבודתו הקלינית והאקדמית, גולן הוא חובב מובהק של שירה בעברית ובאנגלית. ספר השירים הראשון שלו, “פסיכו-אל-נא-ליזה”, יצא לאור בהוצאה עצמית ב- 2011. מאז אירועי ה- 7 באוקטובר, גולן מוסיף על עיסוקיו את העיון בסוגיות פוליטיות כגון (1) המרכז הפוליטי העולמי, (2) תודעה ישראלית-יהודית-ציונית, ובעיקר – (3) אחדות העם היהודי על כל זרמיו.

שירה

אח-דות

גולן שחר

אֵל הַמִּלְחָמָה אוֹתִי אָנַס! כָּךְ הִצְדִּיקָה סִילְבִיָּה הַכֹּהֶנֶת

אֶת הֶרְיוֹנָהּ לְמַארְס. תְּאוֹמִים – רֵמוּס וְרוֹמוּלוּס – נוֹלְדוּ.

הַמֶּלֶךְ אֵמִילְיוּס כָּעַס. צִוָּה לְהַשְׁלִיךְ אֶת הַשְּׁנַיִם

לַנָּהָר הַסּוֹעֵר לְמִרְמָס. וּבָאֵבוּס, בְּקִרְבַת מָקוֹם, הֵם

נוֹתְרוּ לְבַדָּם כִּפְרָס לַמַּיִם הַשּׁוֹצְפִים לְהָרַע. לְמַזָּלָם

הֶחֱלִיטָה הַשֵּׁם אוֹ-אָז לִשְׁלֹחַ לְשָׁם זְאֵבָה צְמֵאָה,

וּבְעוֹד הֵם בּוֹכִים חָמָס, אִתְּרָה אוֹתָם הַזְּאֵבָה.

רֹךְ לְלֵב הַחַיָּה נִכְנַס, וּבִמְקוֹם לִטְרֹף כַּמִּתְבַּקֵּשׁ,

לִקְּקָה אֶת פְּנֵיהֶם לִכְדֵי הָס. נִרְגְּעוּ הַתְּאוֹמִים וְנִרְדְּמוּ עַד

שֶׁנִּגְלוּ לְרוֹעֶה מְחֻסְפָּס. הֱבִיאָם לְבֵיתוֹ, וְאִשְׁתּוֹ,

לוֹפָּה, גִּדְּלָה אוֹתָם בְּחֹם. בִּדְבֵקוּת. בְּאֵין-נִמְאָס.

חָיוּ הַתְּאוֹמִים בַּיַּעַר, הָפְכוּ חֲזָקִים לִבְלִי חַת.

בְּלִבָּם לֹא שָׁכַן צַעַר. רַק אַחְוָה, מְשׁוּבָה

וּמִשְׂחָק. אֲבָל נַעַר שֶׁגֻּדַּל עַל יְדֵי זְאֵבִים

לֹא יִבְחַל בְּתַעַר וּמְהוּמָה. לָכֵן, כְּשֶׁרָבוּ זֶה עִם זֶה,

רָבוּ בְּעָצְמָה.

דָּבָר הוֹבִיל לְדָבָר. צֶמֶד אֵימְתָנִי הֻתַּךְ.

כְּשֶׁלָּמְדוּ עַל הֶעָבָר, חִפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ אֵמִילְיוּס,

וּמָצְאוּ. צַוָּארוֹ נִשְׁבַּר. סָבָם, נוּמִיטוֹר, הֶחְלִיפוֹ בַּשִּׁלְטוֹן.

בָּא-בַּיָּמִים הָיָה כְּבָר. הַתְּאוֹמִים חִפְּשׂוּ עוֹד אֶתְגָּר

וְהֶחְלִיטוּ לְהָקִים פַּרְוָר עֲנָק וְנוֹצֵץ. אֲבָל

אָז, כָּל אֶחָד מֵהַשְּׁנַיִם סָבַר שֶׁהוּא הָרָאוּי לִמְשֹׁל

וְכָל הַזַּעַם שֶׁנִּצְבַּר חָזַר אֲלֵיהֶם, מְסֻנְוָר.

וְכָךְ, כְּדֵי לְהַחְלִיט, הִתְכַּנְּסוּ הָאַחִים בְּקָרַחַת יַעַר

שְׁכוּחַת אֵל וְתַכְלִית, בְּיוֹם חֹם מַקְפִּיא דָּם,

גֶּבֶר-גֶּבֶר אֶת עֹצֶם שְׁרִירָיו מַבְלִיט בּוֹאֲכָה דּוּ-קְרָב

וּסְבִיבָם מִנְיַן עִלִּית חַיּוֹת הַיַּעַר וְשׁוֹכְנָיו

צוֹפִים בִּבְעָתָה אֲצִילִית. בּוּם! סְנוֹקֶרֶת לַסַּנְטֵר הָאֶחָד.

טְרָאח, בְּעִיטַת הַטְעָיָה נַכְלוּלִית וְנוֹסֶפֶת לָרֹאשׁ.

לֹא מְוַתְּרִים! סַכִּין אַפְלוּלִית קוֹפֶצֶת וְאָז דְּקִירָה

וּקְרִיאָה מַבְלִיחָה כְּפָלִיט: “אַתָּה הוֹלֵךְ לָמוּת!”

אֶבֶן-עֲנָק, מוֹנוֹלִית, מוּטַחַת בְּרֹאשׁ מִתְמוֹטֵט.

זְאֵבָה מַשְׁמִיעָה צְעָקָה עַל-קוֹלִית: “דַּייייי!!”.

וְאַחַד הָאַחִים בְּמַבָּט אֱוִילִי מְסַנֵּן

“הֲשׁוֹמֵר אָחִי אָנֹכִי?”

וְהָאָח הָאַחֵר – תְּלוּלִית.

תָּהִיתִי כֵּיצַד מַגִּיעִים לְרוֹמָא.

רַבּוֹת, כָּךְ אָמְרוּ, הַדְּרָכִים.

אֲבָל אַף דֶּרֶךְ אֵינֶנָּה עוֹבֶרֶת

בְּשִׂנְאַת אַחִים.

דברים שאחרי השיר:

את כולם. עכ-שיו!

“פיינשטיין היה ממוצא אירופאי, איך קוראים לזה, אשכנזי; משה ברזני היה ספרדי מעיראק. בלילה לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר-בבוקר להוריד אותם מן התלייה, והרב היה איש זקן, הוא אמר שיבוא להוריד אותם, ולא רצו לפגוע ברב, הם לקחו לליבותיהם רימון יד, לחצו. אשכנזים? עיראקים? יהודים! אחים! לוחמים!

(מנחם בגין בנאום בחירות ב-1981, לאחר “נאום הצ’חצ’חים” של דודו טופז)

לפני שבועיים, בפעם הראשונה לאחר שלושים שנה של עבודה קלינית, התאבד מטופל שלי. אמנם הכנתי את עצמי במשך כל השנים, אבל בסופו של דבר חטא הגאווה הצליח בכל זאת להתגנב לליבי: לי זה כבר לא יקרה. כפי שנהגה לומר אימי ז”ל: האדם מתכנן ואלוהים צוחק. ביידיש זה נשמע בפיה אפילו טוב יותר. בחז”לית (ויקרא רבה לה) זו בכלל חגיגה.

אימי העניקה לי – לצד המחויבות למלחמה בדיכאון ובאובדנות – גם את ההכרה בגדולתו של מנחם בגין. “לב יהודי טוב היה לו”, נהגה לומר בשעה שהיתה מספרת לנו – לי, לאחי הגדול ולאחותי הקטנה – על ימיה בתנועת בית”ר: כיצד התלוותה לבגין בנאומיו בעצרות השונות, ואודות ביקוריו בסניף בראשון לציון. היינו מתפקעים מצחוק כשנהגה לחקות את בגין כפי שדיבר כשהיו מארחים אותו בבית קפה מוכר בעיר. כאשר היו מזמינים את החשבון היה בגין שולף את ארנקו לקול מחאת הנוכחים שדרשו לשלם. “מה פתאוםםםם???”, נהגה אימי לחקות את דיבורו המזדמזם-משתהה של ראש בית”ר ואת קולו הצרוד. “אננננייי משלם!”. הנה כי כן, “לב יהודי טוב”. לא חוכמתו, הכריזמה שלו, או תעלוליו הפוליטיים המתוחכמים עמדו לנגד עיניה, אלא מידותיו. “דרך ארץ קדמה לתורה!”, נהגה להצליף בי בעת שרצתי כה וכה, מתעלם בחופשיות מהעולם ומהנוכחים בו ושוגה בדמיונות פרועים.

לכן הייתה אימי נוהגת בכבוד ובאדיבות כלפי כל אדם. כולל אלה שלא חיבבה, לשון המעטה. והיו, ברוך השם, לא מעט כאלה. כי אימי, לצד נועם הליכותיה, מעולם לא שכחה עוול. איך הייתה מאריכה בסיפוריה על הסזון, אלטלנה ו”הפנקס האדום”. היתה מלינה בזעם שעות על ‘המערך’. לכן הופתעתי כשצפיתי בה מְשׂיחה בנועם, גם בנושאים פוליטיים, עם חלק מחבריה, שהזדהו בבירור עם המפלגה ההיא. זה הטריד אותי, שכן כבר הספקתי להזדהות עם תחושת העוול שביטאה, והתנהגותה הנעימה נחוותה אצלי כצבועה. אבל כשעימתּי אותה עם הסתירה הזאת, היא השיבה: “כולנו יהודים. יש לנו, ברוך השם, כל כך הרבה שונאים שרוצים לטבוח בנו. המערך לא בסדר, אבל הם האחים שלי, לא האויבים שלי. אני מתעקשת לאהוב אותם גם כשאני בטוחה שהם לא בסדר”.

פניה של אימי התכרכמו כשהכרזתי בפניה – הייתי רק בן 14 – שאני “עובר למערך”. כיד הדמיון הטובה עליי, הגברתי את עוצמת הפרובוקציה: “אתם אוסף היסטריים, צועקים ‘בגין, בגין’ כמו איזו כת!”. אבל הפרובוקציה נכשלה. אימי ענתה בנועם האופייני: “אני חושבת שאתה טועה, ומאמינה שאתה תיווכח בכך. אבל זכותך לְדעתך. ובסופו של דבר כולנו יהודים”. מתוך תדהמה מהולה בהערצה, החלטתי בו-ברגע שאהיה נעים כמוה. נכשלתי, כמובן. קוללתי וגם התברכתי באותו מזג המאפשר להבין ואף לנווט סערות נפש, אבל לא תמיד להחזיק את ההדר. מאידך, את ה”כולנו יהודים” אימצתי אל ליבי. לא רק במשמעותו הדתית-לאומית אלא גם בזו האוניברסלית: לחפש את הטוב בכל אדם.

אני די בטוח שמה שבסופו של דבר הרג את המטופל שלי הוא אובדן האמון בטוב. המפולת האחרונה התרחשה לאחר שנים רבות של טיפול, שבמהלכו כבר צלחנו מפולות דומות. אבל לפני כמה חודשים התרחשה תפנית בעלילה. משהו בחייו של המטופל שכנע אותו לזנוח את האמון המועט שנותר לו בטוב האנושי. מדובר באובדן קטלני; אמונה בטובו של הזולת מאפשרת חמלה עצמית. וכפי שהתבטאתי פעם, התמוטטות החלק החומל בנפש היא המתמטיקה של הקטסטרופה.

בשבעה באוקטובר, עת הפתיע אותנו הרוע המוחלט, החלק החומל בנפשנו דווקא סירב להתמוטט. להיפך, הוא התקומם, לבוש במדי כל חלקי העם. הנה כי כן, “צוות קלמנזון” מעתניאל, בהובלתו של אלחנן ועימו אחיו מנחם ואחיינם איתיאל, זינק אל קיבוץ בארי, נלחם בטורפים, והציל כמאה מתושבי הקיבוץ. המחיר? איום. אלחנן נורה ונהרג. הארץ כולה הוכתה בתדהמה כשנודע המפגש הזה בין לוחמי עתניאל למותקפי בארי. הרי המפגש התרחש לאחר עשרה חודשים של פילוג חברתי-פוליטי שכמותו לא ידענו. בדברים שנשא מנחם קלמנזון בטקס פרס ישראל, הוא התייחס לתמיהה שביטאו רבים לגבי היחלצותם של העתניאלים להצלת חברי בארי. “את אחיי אנוכי מבקש!”, הכריז מעל לפודיום, גוער-למחצה בעם כולו על עצם שאילת השאלה. ומנגד, בשבעה באוקטובר צפינו בהתייצבותה של תנועת המחאה כולה בחזית האזרחית של המלחמה. חברי המחאה הרבים, ואני ביניהם, הסתערו על כל בור אזרחי פעור בנחישות לסתום אותו. ולדאבון לב היו בורות רבים כאלה. באותם זמנים, דומה היה שאין “כובש”, “מוכֵר”, “דיקטטור”, “0מאלן” או “ימנון”. קדושה השתררה בארץ: אחים. יהודים ולא-יהודים. לוחמים. כל אחד בדרכו, בנשקו, ולפי יכולותיו.

והנה, פסה הקדושה. חזרנו לנגוס איש בכבֵדו של רעהו. השטן שפקד אותנו בעשרת החודשים שקדמו לאסון חזר לבקר. לא זכור לי שמישהו הזמין אותו, אבל בניגוד לאימי, הוא איננו מקפיד בהליכות ונימוסים. להיפך, הוא משגשג בשדות מרעה דליקים. בדיוק כפי שתיאר המשורר האנגלי ג’ון מילטון ב”גן העדן האבוד”. השטן – מובס באחת מהתגוששויותיו עם האל – מחליט לפגוע באויבו המיתולוגי בבטן הרכה: אהבתו לאדם. הוא מסתנן לגן העדן בדמות נחש, ומדיח את חוה להפר את האיסור האלוקי ולאכול מעץ הדעת. לאחר שחוה עושה זאת, היא משתפת את אדם בחטאה ומעמידה אותו בפני דילמה נוראה: לבחור בין אהבתו לחוה לאהבתו לאל. אדם בוחר בחוה, מפר גם הוא את האיסור, ובכך לא מותיר לאל ברירה אלא לגרש את שניהם מגן עדן.

כך שולל השטן מהאל את הטוב שהאל יצר בעצמו.

בעצמנו יצרנו את הטוב המשותף הזה שנקרא מדינת ישראל. בלקוניות הולמת (תרתי משמע) כותב המשורר צור ארליך:

שני ימי זיכרון סמוכים כל שנה / לטובת החישוב הכללי / כמה עולה לנו עם מדינה / וכמה עולה לנו בלי.

והנה, במו ידינו, ובחדוות הרס בלתי מוסברת, אנחנו מתנכלים לטוב המשותף הזה. כל צד משוכנע שהצדק איתו, ולכן (כמעט) כל האמצעים כשרים כדי להביס את הצד האחר. בשם הצדק הקדוש לכאו-רע הזה אנחנו מחמשים את אויבינו הרצחניים, כמו גם את מעגל הרשע האנטישמי חובק העולם. ואני תוהה: אם “היהודי” מהווה מושא ארכיטיפי של שנאה גלובלית, מדוע שלפחות היהודים לא יבחרו לאהוב אותו?

לאהוב זה להיות-עִם. להתעקש להחזיק קשר. להכיר בקיום האחר גם כאשר הוא מעורר בנו רגשות קשים כגון אימה, סלידה וזעם. ובמצב הנוכחי, לנוכח הרוע הרוחף מעל, להיות-עִם זה עניין של חיים ומוות. שומה עלינו לאהוב את כולנו. עכ-שיו. אנחנו צריכים את הסקרנות הניסיונית ותאוות העונג של החלק הליברלי (רובו חילוני), גם כאשר הוא נחווה בעיני חלק מאיתנו כהדוניסטי ורופס. אנחנו זקוקים ללהט הלאומי-משיחי של השמרנות הסרוגה-ברובה, גם כאשר היא מאיימת לכאורה על האינדיבידואליות שלנו. דרושה לנו אפילו הפנאטיות תאבת התורה של אחינו ואחיותינו מהיהדות החרדית, גם אם שכלנו אינו מצליח להשיג את סירובם לשאת בנטל. חילוקי הדעות לא יברחו. הם ייפתרו במקום הנכון למדינה דמוקרטית: בזירה הפוליטית. אבל עד אז, עלינו להגן על הטוב שבכל אחד מהציבורים האלה, כמו גם בציבורים הישראלים האחרים.

לתקוף את הטוב זה להתאבד. “להתאבד” על הטוב זה להתאחד.

לצפייה ביצירה

שירה

התגלות

גולן שחר

כְּמוֹ זָ’אן, נַעֲרָה מֵהָעוֹטֵף,
אַחַת הָרִאשׁוֹנוֹת לְהָבִין אֶת הָאֵרוּעַ.
זוֹ שֶׁבְּרַגְלָהּ יָרוּ וְהִיא בּוֹרַחַת תּוֹךְ קִרְטוּעַ.
מַעֲדִיפָה לָמוּת וְלֹא לְהֵחָטֵף.
(מתוך “שבעה”, פורסם בכתב העת “יהי”).

וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה’ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה

וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל.
שמות ג’, ב.

זָ’אן נִמְלֶטֶת. מְקַרְטַעַת.
מִסְּבִיבָהּ קְלִיעִים יוֹרְקִים.
הָאֵימָה מְבַעְבַּעַת.
וְהַזְּאֵבִים שׁוֹרְקִים.

שְׁנֵי טוֹרְפִים בְּזָוִית עַיִן
מַבְחִינִים בַּנַּעֲרָה,
וְקוֹרְאִים לְעוֹד בֵּינְתַיִם.
זָ’אן יוֹדַעַת.
מַגְבִּירָה.

שָׁם, אָחוֹרָה, בַּקִּבּוּץ,
אֵש, חֻרְבָּן וּמַשּׁוּאָה.
לְפָנֶיהֶ כְּבָר יָצוּץ
יֶרֶק יְשׁוּעָה.

נַעֲרַת עֵינֵי אֱגוֹז,
תַּלְתַּלִּים כְּתֻמִּי תַּפּוּז
נְמוּכַת קוֹמָה, אַךְ עֹז
בְּרַגְלֶיהָ. אוֹר גָּנוּז.

כָּל חַיֶּיהָ הִיא בּוֹרַחַת –
מֵעֶלְבּוֹן. הִרְהוּר אַשְׁמָה.
וְלָכֵן הִיא מְנַצַּחַת.
כָּל מַסְלוּל הוּא מִלְחָמָה.

שָׁם, מִמּוּל, מַמְתִּין הַיַּעַר,
אַךְ הַזְּאֵבִים דּוֹלְקִים.
הֵם – שְׁלוֹשָׁה גְּבָרִים וָנַעַר –
מִתְנַשְּׁמִים. מְלַקְּקִים

אֶת שְׂפָתָם הָעֶלְיוֹנָה.
מַמְרִיאִים עַל כְּנַף דִּמְיוֹן.
זָ’אן, שְׁמוּטַת כַּנְפֵי יוֹנָה
לֹא
יוֹרֶדֶת לְטִמְיוֹן.

שָׁם, בָּרֶקַע, נְמִיַּת
הַמִּדְבָּר כָּעֵת נֵעוֹרָה.
מְאַתֶּרֶת לָהּ מִיָּד
זוֹחֲלִים כְּלוּאִים בַּבּוֹר הַ-

כֹּה סָמוּךְ. וְזָ’אן בּוֹרַחַת.
הַמֶּרְחָק? הוּא מִצְטַמְצֵם.
אֶל הַמַּאֲמָץ מוּטַחַת,
וְהַמֶּתַח? מִתְעַצֵּם.

הִנֵּה! הָעֵצִים מִנֶּגֶד!
לְתוֹכָם הִיא תִּבָּהֵל.
הִיא, לְהִסְתַּוּוֹת בַּבֶּגֶד
הֻכְשְׁרָה; לְהִתְאַבֵּל

קְצָת מֻקְדָּם. הִיא נֶעֱלֶמֶת.
הֵם עַל מְקוֹמָם עוֹמְדִים.
נְבוֹכִים. וְהִיא, אִלֶּמֶת,
לֹא נוֹשֶׁמֶת. בֵּין זְרָדִים.

הַנָּחָשׁ מִבּוֹר מֵגִיחַ,
מִתְחַמֵּק מִנְּמִיָּה.
הִיא, סְמוּרָה, שְׁכוּבַת שָׁטִיחַ,
אֵד לָרְמִיָּה.

זְאֵבִים עַל בְּהוֹנוֹת
מִתְגַּנְּבִים מִבֵּין עֵצִים.
לֹא פּוֹסְחִים עַל הַפִּנּוֹת,
תְּאֵבִים
וְ
נִמְרָצִים.

זָ’אן גּוֹנַחַת. הַקָּלִיעַ
אֶת הָעֲבוֹדָה עוֹשֶׂה.
הַכְּאֵב פּוֹרֵץ מִפִּיהָ,
מְחַפֵּשׂ לוֹ מַחֲסֶה.

הֵם שָׁמְעוּ. הֵם מִתְקָרְבִים.
זָ’אן פּוֹתַחַת בִּשְׁעָטָה.
כּוֹחוֹתֶיהָ דּוֹאֲבִים
וְ
הִיא נִבְלֶמֶת בִּבְעִיטָה.

זָ’אן עַכְשָׁו עַל הָרִצְפָּה.
לְלֹא הֶרֶף הֵם הוֹלְמִים.
מִכְנָסֶיהָ, כְּמוֹ קְלִפָּה
נִתְלָשִׁים, מְדַמְּמִים.

זְאֵבִים פּוֹתְחִים כַּפְתּוֹר.
רִיר גּוֹלֵשׁ מֵהַפִּיּוֹת.
נִלְהָבִים. עוֹמְדִים בַּתּוֹר.
וּזְקוּפִים לְתַלְפִּיּוֹת.

זָ’אן יוֹדַעַת. מִתְכּוֹנֶנֶת.
מִתְנַתֶּקֶת מִגּוּפָהּ.
עַל נַפְשָׁהּ הִיא מְגוֹנֶנֶת.

יְרִיָּה בִּמְעוֹפָהּ –

אֶת הַזְּאֵבִים קוֹטֶלֶת.
מֵהַקַּרְקַע הַנְּטוּשָׁה
צְעִירָה אֶת זָ’אן נוֹטֶלֶת
וּסְבִיבָהּ גְּבָרִים. שְׁלוֹשָׁה.
עֲטוּיִים בְּמַדֵּי זַיִת.
“כָּאן קָדְקוֹד”, לוֹחֶשֶׁת עָאד.
הַשְּׁלוֹשָׁה זוֹנְקִים בֵּינְתַיִם,
מְכַסִּים אֶת זָ’אן בְּבַד.

“גִ’יפּ לְכָאן!”, שׁוּב עָאד פּוֹקֶדֶת.
“אַתְּ בְּסֵדֶר”, רוֹן לְזָ’אן
בְּחִיּוּךְ לוֹחֵשׁ. בַּתֶּדֶר
נִשְׁמָעִים קוֹלוֹת שֶׁל כָּאן.

נְמִיָּה מוֹצֵאת תַּחְלִיף,
עַכָּבִישׁ נִצָּב בּוֹדֵד
מֵרָחוֹק, נָחָשׁ זָקִיף
שׁוּב אֶת הַגּוֹרָל מוֹדֵד.

חֲמִשָּׁה לַגִּ’יפּ רָצִים.
עָאד פִּתְאוֹם הַסְסָנִית.
“שָׁם, שָׁכַחְתִּי, בֵּין עֵצִים
פְלָנֵלִית וּמַחְסָנִית.

צְאוּ! אֲנִי אַדְבִּיק אֶתְכֶם”.
הֵם עוֹלִים לַגִּ’יפּ. נוֹסְעִים.
עָאד חוֹזֶרֶת. עֵינֵיכֶם
הָרוֹאוֹת: אֵין מַחְסָנִית

אוֹ פְלָנֵל. קָרַחַת יַעַר
מְיֻתֶּמֶת. עַאד, תְּחִלָּה,
עַל בִּרְכֶּיהָ שָׁם כּוֹרַעַת.
הִיא פּוֹתַחַת בִּתְפִלָּה.

מִתְפַּלֶּלֶת בְּעַרְבִית
עַל הָרֶגַע בּוֹ שָׁמְעָה
זְעָקָה. מִתּוֹךְ עֲוִית
אֶת הַכּוֹחַ בְּעָצְמָה

אֶל הַמִּתְרַחֵשׁ הוֹבִילָה.
אֶת הַנַּעֲרָה הִצִּילָה.
וְכָמוֹהָ אֶת עַצְמָהּ.

עָאד חוֹזֶרֶת. נֶעֱלֶמֶת.
מִתְיַתְּמִים שׁוּב הָעֵצִים.
דְּ’אַרְק אָז צָצָה. אֲדַמְדֶּמֶת.
שְׂעָרָהּ יוֹרֶה גִּצִּים.

צְלָב מֻנָּח עַל חֲגוֹרָהּ.
הִיא בְּעַאד בַּזְּמַן הִבִּיטָה,
הִיא נָגְעָה בְּצַוָּארָהּ.
אֶת הַכּוֹחַ אָז הֵסִיטָה
אֶל הַמַּטָּרָה.

דְּ’אַרְק
בְּצָרְפָתִית לוֹחֶשֶׁת,
מַבִּיטָה אֶל הַמָּרוֹם.
נַעֲרָה אַחַת נוֹאֶשֶׁת
לֹא תֵּדַע עוֹד שׁוּם פּוֹגְרוֹם.

דְּ’אַרְק
נָמוֹגָה אֶל הָרֶקַע,
מְפַנָּה מָקוֹם לָאֵם.
מֵהַקַּרְקַע, דֶּרֶךְ בֶּקַע,
אָז פּוֹרֶצֶת לָהּ
הַשֵּׁם.

הִיא הַדְּמוּת לְלֹא הַדְּמוּת.
הִיא הַקּוֹל שֶׁהוּא הַכֹּל.
לֹבֶן הַפָּנִים – אִלְּמוּת.
תָּאֳרָהּ כָּבֵד מִשְּׁקֹל.

שְׂעָרָהּ הוא אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ.
שִׂמְלָתָהּ – מִדְבָּר יָרֹק –
מַסְגִּירָה כָּתֵף נִרְתֶּמֶת
לְמַגָּע עָמֹק.

בְּיָדָהּ מֻנָּח הַסֵּפֶר
מִי לְטוֹב וּמִי לְדִין.
אֶצְבַּע מְרַפְרֶפֶת תֶּפֶר
שֶׁל הַמַּאֲמִין.

מַבִּיטָה בִּשְׁלוֹשׁ בְּנוֹתֶיהָ,
חֲנוּנָה וּרְחוּמָה.
מַחְצִינָה אֶת צְפוּנוֹתֶיהָ,
מְגִנָּה וּזְעוּמָה.

הִיא לִמְּדָה אוֹתָן, מוּל רוֹעַ,
רִיב בְּלִי גֶּזַע וּבְלִי דָּת.
לֹא לָסֶגֶת. לֹא לִבְלֹעַ.
לְהַתְקִיף בְּבַת אַחַת.

הֵן תִּלְחַמְנָה.
הִיא תִּנְקֹם.
כָּךְ הָיָה מִבְּרֵאשִׁית.

וְגַם זָ’אן, בְּבוֹא הַיּוֹם,
תְּגַלֵּם
עָצְמָה נָשִׁית.

לצפייה ביצירה

שירה

שבעה

גולן שחר

א. פַּחַד אֱלוֹהִים

מֵאָז הַשִּׁבְעָה

בְּאוֹקְטוֹבֶּר, אֲנִי נִרְדָּם עִם חֲדָשׁוֹת בָּרֶקַע.

לְרֶגַע – מִתְעוֹרֵר בַּחֲטָף.

שׁוֹמֵעַ אֲסוֹנוֹת וְחוֹזֵר

לִישֹׁן.

קִמְעָה, חוֹזֵר. חָלִילָה –

זֶה בְּוַדַּאי עֹנֶשׁ עַל הִתְנַהֲגוּת רָעָה.

כִּי בְּשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְתֵשַׁע בְּדִיּוּק,

עֵת אֲהוּבָתִי הִזְעִיקָה אוֹתִי מֵהַחֲלוֹם

וְהֵטִיחָה אוֹתִי לַמֶּרְחָב הַמּוּגָן,

אֲנִי –

מִלְמַלְתִּי “טִילִים” וְנִרְדַּמְתִּי.

כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי בְּתֵשַׁע וְהֶחְצַפְתִּי:

“נוּ, נִגְמְרוּ?”

הִיא, שֶׁלֹּא פּוֹחֶדֶת מֵהַחַיִּים, אֲבָל כֵּן מֵאוֹיֵב,

נָזְפָה: “טִילִים? מְחַבְּלִים

בִּנְתִיבוֹת וּשְׂדֵרוֹת”.

וְנִרְדַּמְתִּי שׁוּב.

אֲבָל בְּעֶשֶׂר, עֵת הָיִינוּ שְׁנֵינוּ

לְטוּשִים מוּל הַמָּסַכִּים כְּמוֹ אֵשֶׁת לוֹט,

וּכְשֶׁהַנַּיָּד שֶׁלִּי רוֹטֵט מֵהוֹדָעוֹת מְבֹהָלוֹת שֶׁל מְטֻפָּלִים

אוֹ אָז, הֵחֵל לִפֹּל עָלַי

פַּחַד אֱלוֹהִים.

שֶׁקֶט מִתְפַּשֵּׁט. שָׁמַיִם מִתְעַטְּפִים בַּצֵּל.

הַזְּמַן – לִשְׁנַיִם מִתְפַּצֵּל.

כְּמוֹ יֶלֶד שבַּחֶדֶר נָם, וּמְבֻגָּר

עָשֵׁן נִכְנָס לַחֶדֶר. הַמַּקֵּל מוּרָם –

נִשְׁבָּר עַל הַנִּרְדָּם כִּי הוּא נִרְדַּם.

כְּמוֹ מְטַפֵּל מוּל זֶה שֶׁמְּתַכְנֵן לִגְמֹר הַכֹּל,

אֲבָל

אֶת הַיְּבָבָה מַחְנִיק וְאֶת הַחֶבֶל מְכַסֶּה,

כְּדֵי

שֶׁיֵּרְָגַע.

רַק אָז, כְּשֶׁזֶּה קוֹרֶה, הוּא מְנַסֶּה.

כְּמוֹ זָ’אן, נַעֲרָה מֵהָעוֹטֵף,

אַחַת הָרִאשׁוֹנוֹת לְהָבִין אֶת הָאֵרוּעַ.

זוֹ שֶׁבְּרַגְלָהּ יָרוּ וְהִיא בּוֹרַחַת תּוֹךְ קִרְטוּעַ.

מַעֲדִיפָה לָמוּת וְלֹא לְהֵחָטֵף.

ב. נִקְמִי

“אתם יכולים בבקשה לבוא לקחת אותנו? אנחנו מבקשים. אני ילדה. יש לי בית ספר מחר. אני צריכה עזרה, בבקשה” (מילותיה של ליאל חצרוני ז”ל בת ה-12 שנחטפה לבית של פסי בבארי ושם נרצחה).

הַשֵּׁם תִּקֹּם דָּמָהּ. תִּקֹּם דָּמָהּ.

תִּזְחַל. תַּכִּישׁ דְּמָמָה. מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה.

הֵם יִמָּלְטוּ. כְּעַכְבְּרֵי זִמָּה.

אֲחוֹרֵיהֶם טְבוּלִים בִּמְהוּמָה.

וְעוֹד שָׁנָה? וְעוֹד עָשׂוֹר?

כְּבָר לֹא תִּהְיֶה עַלְמָה.

כְּבָר לֹא תִּהְיֶה לִיאֵל. וְלֹא יִהְיוּ עִמָּהּ

נָשִׁים. זְקֵנִים. וָטַף.

רַבִּים מִסְּפֹר.

עַל מָה

צְהַלְתֶּם? תִּזְבְּחוּ לְמָה?

הַשֵּׁם? נִקְמִי דָּמָהּ. גְּשִׁי וְנִקְמִי דָּמָהּ –