סופר

חיים זבולון

אודות

הדינוזאורים של שרון

הבולדוזרים של שרון שהגיעו לגוש עם מובילי טנקים, רוכזו במספר מקומות. היו מהם צהובים והיו גם אדומים. הם נאספו כמו להקת האריות שהתרכזו יחדיו בסוואנה כדי לטרוף זברה או צבי.

וכאשר הם החלו במלאכת החורבן, הם כבר נדמו לי כאותם הדינוזאורים, עם הצוואר הארוך, ועם חשיפת השיניים המעוקלות, בסרטי “פארק היורה” שהוקרנו אצלנו מפעם לפעם.

כך הצטיירו לי הבולדוזרים של שרון אז וכך גם היום. ובאמת גוף הבולדוזר, והמנוף הארוך והגמיש, והפטיש, העולה ויורד, היושב בקצהו, כל זה דמה מאוד לדינוזאורים שאותם ראינו ב”פארק היורה”, בתמונות, ובמאובנים.

הבולדוזרים הללו עבדו מבוקר עד ערב להחריב את בתינו. את מלאכת ההרס כמובן שלא נתנו ליהודים נקיי הדעת.

את המלאכה הבזויה והנאלחת הם נתנו לאחינו הבדואים. הם היו הנהגים והם ידעו לכוון את הפטיש כדי שיכה בקירות הבית ובתקרותיו.

בימים שהבולדוזרים דפקו על קירות הבתים, כבר עזבו רוב מתיישבי גוש קטיף אל תוך הקו הירוק.

אני מאמין לאלו שאמרו שאינם רוצים לראות בחורבן ביתם. אבל היו שעזבו בגלל שהנשארים אחרי התאריך שנקבע היו מפסידים את שלושים האלף שקלים, הוצאות ההובלה, שהממשלה העניקה רק לאלה ש”ייצאו בזמן”.

היו כמה יישובים אידיאולוגיים כמו עצמונה, וכפר דרום, ועוד כמה משפחות טובות מנווה דקלים, שנשארו עד הרגע האחרון, אבל הרוב עזבו כדי לא “להסתבך עם הממשלה”.

מה שאירע בפועל הוא שגם מי שנשאר אחרי התאריך הקובע ,קיבל את הוצאות ההובלה כמו אלו שברחו כמו זברות מבוהלות.

בסך הכול גם אלו שעזבו את ביתם, בטרם עת, היו אנשים טובים והגונים, אבל מאז ועד היום יש נתק בן אלו שעזבו לפני הזמן, לבין אלו שנשארו עד הרגע האחרון.

למעשה, הבדואים היו רק קבלני המשנה, הם לא נגשו למכרזי החורבן, כי הם אף פעם אינם זוכים. לכן הם התרגלו להיות קבלני המשנה ומתפרנסים מכך יפה.

מי שזכה במכרזים המתועבים הללו, היו יהודים טובים ובעלי קשרים. בתכלס, הקבלנים היהודים אפילו לא ביקרו במקום ששליחיהם, החריבו עד הייסוד.

זה כמו אלו שרוצים את השניצל חתוך יפה, עם הפירורים מלמעלה, ושאף אחד לא יספר להם מה עבר על השניצל הזה עד שהגיע לצלחתם, כי הם, בפירוש, לא רוצים לדעת.

הבדואים בסיפור הזה היו השין גימלים, כמו גוי של שבת, שרק לו מותר לכבות או להדליק את האש. הם עברו בית בית, והרסו אותו בדיוק כפי שנצטוו.

אחרי שעזבנו את הגוש שבנו אליו אני ואשתי כדי לארוז. שנינו שמענו את קולות ההרס של הבולדוזרים.

לי היה הדבר יותר קל אבל לאשתי היה יותר קשה. הקולות הללו של ההרס והחורבן מלווים אותנו לכל ימי חיינו.

צר היה לי על שנאלצה לשמוע את קולות ההריסה המתועבים הללו, כי יכולתי להסתדר בלעדיה, ולחסוך לה את הטראומה. אבל היא התעקשה לבא עמי כדי לארוז, ואטמה אוזניה משמוע.

וכפי שכתבתי בסיפור האחרון: ביום שישי אשתי עזבה את הגוש לצמיתות, ואילו אני נשארתי כדי להיות בזמן הריסת הבית, ולעוד כמה משימות.

עוד אני משוטט סביב הבית, ראיתי אותו משנה כיוון, ומדדה לעברי בעצלתיים. כך בוודאי היו הולכים גם הדינוזאורים, כדי ללכוד את טרפם.

הוא הגיע מהיכן שהוא והחל לנסוע לעבר הבית שלי. עשר דקות תמימות נסע הבולדוזר עד שנעצר מולי ביתנו היפה.

גם אם הבולדוזר, המכוער הזה, היה נוסע אלף שנים כדי להגיע לביתי, הרי שגם אז היה נדמה לי שהגיע מהר מהצפוי.

מהבולדוזר ירד בחור שחרחר וצנום, פניו, המאובקות באפור, דמו לפסלי הראשים הכרותים שראיתי במוזיאונים. הנה הגיע הרגע שבו הבולדוזר הגיע גם לבית שלי.

כמו המוות שמגיע בסוף, כך הגיע גם אלינו הבדואי רכוב על הדינוזאור שלו, כדי להרוס לנו את הבית. אלא שכאן הבית, החי והתוסס, לא הגיע לכלל שיבה, כאן הורידו את שיבתו בדם שאול.

הבדואי הבחין בי מתהלך לכאן ולשם, התקרב אלי ואמר שלום, אני סאלם אבו יוסף.

“גמרת להוציא הכול?” הוא שאל.

“למה אתה שואל?”

“מה זה למה? הגיע הזמן חביבי.”

“הגיע הזמן למה?”

“אתם הבית האחרון שנשאר במושב, ואני צריך לגמור את העבודה”

“תשמע אני לא רוצה להפריע לך בעבודה אבל יש לי כאן תמרים מאה עץ, ועוד משתלה של ארבע מאות עץ. קודם צריך לעקור אותם, ואחר כך תעשה עם הבית מה שאתה רוצה”

“השתגעת? מי יעקור דבר כזה!”

“כבר ימצאו מישהו”

“בחייך לעקור מאה עצים זה ייקח יומיים”

“מצידי שייקח גם שלושה ימים, אני לא אמרתי שאתה תעקור, אני רק אומר שאתה לא תהרוס את הבית, לפני שהעצים האלה יהיו בערמה, על יד הכביש”.

“ואם אני יתחיל לשבור את הבית, מה אתה יכול לעשות?”

“בבקשה תתחיל, אבל רק תדע שאני יושב בתוך הבית, ומה שיקרה לי יהיה על הראש שלך”

הבדואי עלה על הטרקטור, שילב ידיו על ההגאים, ועליהם הוא הניח את ראשו. הוא נראה אובד עצות, משום שאני בסירובי, עלול לגרום לו לנזק כספי גדול בשל העיכוב בזמן.

הוא חשב מעט, כיבה את המפלצת, וירד אליי. “תשמע אתה לא בסדר, תאמין לי אתה חושב שאני נהנה מהעבודה הזאת?”

“את זה לא אמרתי”

“תאמין לי אני כבר חולה מזה, כל היום להרוס בתים של אנשים, מה אתה חושב שאני בובה? אני לא בן אדם כמוך?

אנשים בנו את הבתים האלה במשך שנים, ואני בעשר דקות הורס עבודה של שנים, אתה חושב שאני לא מבין מה אני עושה?”

“אני מבין מה אתה אומר”

“תן לי, תן לי בחיאת אבוק, לגמור את הבית האחרון הזה, ואני אלך הביתה כבר, אין לך רחמנות?”

“קודם את העצים”.

הוא חזר לטרקטור והתקשר למישהו שאיתו דיבר כעשר דקות. אני נכנסתי לתוך הבית וחיכיתי.

אחרי כחצי שעה באה משלחת של ארבעה או חמישה אנשים, לבושה בסרבלים כחולים, ממשרד הביטחון. איש אחד פנה אליי ואמר “אנחנו נעשה כל מה שתבקש!”

“לא בקשתי את הירח, רק את עצי התמר האלה תעקרו ותוציאו לכביש”

הוא פנה לבדואי “סאלם בוא, חבל על הזמן, תעשה מה שהיהודי הזה מבקש” סאלם הניע את הטרקטור והתחיל לעקור עץ תמר אחד ועוד אחד ולשים על מה שהיה פעם החנייה של האוטו, ועתה הפך לגושי אספלט שבורים ומעורבים בחול.

שעות הוא עבד, בשעה שתיים וחצי כל העצים היו שכובים לאורך הכביש. היה זה יום שישי, לא רציתי ללכת הביתה עד שאראה במו עיניי, כיצד הורסים את ביתי.

לא טוב להשאיר חללים ליד הדמיון, אדם לא אוהב להשאיר חללים ריקים בחייו.

אבל המתנתי לשווא. ההוראה הייתה שביום שישי מפסיקים את העבודה בשלוש, והשעה הייתה רבע לשלוש, על-כן הם דחו את מלאכת ההריסה ליום א’.

עברה עלינו שבת מיוחדת. בישיבת כרם דיבנה היו שיעורי תורה, והיה אוכל טוב ובשפע, ואני כל השבת חשבתי על הבית, שלא יהרסו אותו לפני שאגיע.

ביום ראשון עליתי לאוטו וטסתי לגוש. היו פקקים רבים בדרך, מכוניות הצבא נעו לאט וחסמו את האפשרות לעקוף אותם. למרות זאת נסעתי בדרכי עפר ובשוליים כדי להגיע בשעה שבע וחצי.

אבל אני הגעתי בשעה שמונה וחצי, הבית כבר היה לעיי חורבות. איי! איי! בית! בית! כמה הייתי נותן אם יכולת עכשיו לדבר. הבית היפה שלנו הפך למשטח אבנים, והוא שתק כמו שכל המתים שותקים.

התהלכתי בין ההריסות, ושברי הבטון שתחת רגליי השמיעו קולות, מן צליל משונה וחד-גוני, כשל כיתת חיילים הצועדת בסך.

מבין שברי הבטון הציצה ראשה של בובת הברבי של בתי הקטנה, שאותה שכחתי לאסוף, גופה היה מעוך אבל ראשה נותר שלם.

שלום עכשיו שלום,

כתבו את כל דבריי.

ספרו לתום ודיק, מן המוות שבתי חי.

הטבוע בדמי מעופי לא יבלום.

משב בהר הזיתים.. שלום עכשיו שלום.

(ג. ג’ויס, יוליסס)

לצפייה ביצירה

פרוזה

הדינוזאורים של שרון

חיים זבולון

הבולדוזרים של שרון שהגיעו לגוש עם מובילי טנקים, רוכזו במספר מקומות. היו מהם צהובים והיו גם אדומים. הם נאספו כמו להקת האריות שהתרכזו יחדיו בסוואנה כדי לטרוף זברה או צבי.
וכאשר הם החלו במלאכת החורבן, הם כבר נדמו לי כאותם הדינוזאורים, עם הצוואר הארוך, ועם חשיפת השיניים המעוקלות, בסרטי “פארק היורה” שהוקרנו אצלנו מפעם לפעם.
כך הצטיירו לי הבולדוזרים של שרון אז וכך גם היום. ובאמת גוף הבולדוזר, והמנוף הארוך והגמיש, והפטיש, העולה ויורד, היושב בקצהו, כל זה דמה מאוד לדינוזאורים שאותם ראינו ב”פארק היורה”, בתמונות, ובמאובנים.
הבולדוזרים הללו עבדו מבוקר עד ערב להחריב את בתינו. את מלאכת ההרס כמובן שלא נתנו ליהודים נקיי הדעת.
את המלאכה הבזויה והנאלחת הם נתנו לאחינו הבדואים. הם היו הנהגים והם ידעו לכוון את הפטיש כדי שיכה בקירות הבית ובתקרותיו.
בימים שהבולדוזרים דפקו על קירות הבתים, כבר עזבו רוב מתיישבי גוש קטיף אל תוך הקו הירוק.
אני מאמין לאלו שאמרו שאינם רוצים לראות בחורבן ביתם. אבל היו שעזבו בגלל שהנשארים אחרי התאריך שנקבע היו מפסידים את שלושים האלף שקלים, הוצאות ההובלה, שהממשלה העניקה רק לאלה ש”ייצאו בזמן”.
היו כמה יישובים אידיאולוגיים כמו עצמונה, וכפר דרום, ועוד כמה משפחות טובות מנווה דקלים, שנשארו עד הרגע האחרון, אבל הרוב עזבו כדי לא “להסתבך עם הממשלה”.
מה שאירע בפועל הוא שגם מי שנשאר אחרי התאריך הקובע ,קיבל את הוצאות ההובלה כמו אלו שברחו כמו זברות מבוהלות.
בסך הכול גם אלו שעזבו את ביתם, בטרם עת, היו אנשים טובים והגונים, אבל מאז ועד היום יש נתק בן אלו שעזבו לפני הזמן, לבין אלו שנשארו עד הרגע האחרון.
למעשה, הבדואים היו רק קבלני המשנה, הם לא נגשו למכרזי החורבן, כי הם אף פעם אינם זוכים. לכן הם התרגלו להיות קבלני המשנה ומתפרנסים מכך יפה.
מי שזכה במכרזים המתועבים הללו, היו יהודים טובים ובעלי קשרים. בתכלס, הקבלנים היהודים אפילו לא ביקרו במקום ששליחיהם, החריבו עד הייסוד.
זה כמו אלו שרוצים את השניצל חתוך יפה, עם הפירורים מלמעלה, ושאף אחד לא יספר להם מה עבר על השניצל הזה עד שהגיע לצלחתם, כי הם, בפירוש, לא רוצים לדעת.
הבדואים בסיפור הזה היו השין גימלים, כמו גוי של שבת, שרק לו מותר לכבות או להדליק את האש. הם עברו בית בית, והרסו אותו בדיוק כפי שנצטוו.
אחרי שעזבנו את הגוש שבנו אליו אני ואשתי כדי לארוז. שנינו שמענו את קולות ההרס של הבולדוזרים.
לי היה הדבר יותר קל אבל לאשתי היה יותר קשה. הקולות הללו של ההרס והחורבן מלווים אותנו לכל ימי חיינו.
צר היה לי על שנאלצה לשמוע את קולות ההריסה המתועבים הללו, כי יכולתי להסתדר בלעדיה, ולחסוך לה את הטראומה. אבל היא התעקשה לבא עמי כדי לארוז, ואטמה אוזניה משמוע.
וכפי שכתבתי בסיפור האחרון: ביום שישי אשתי עזבה את הגוש לצמיתות, ואילו אני נשארתי כדי להיות בזמן הריסת הבית, ולעוד כמה משימות.
עוד אני משוטט סביב הבית, ראיתי אותו משנה כיוון, ומדדה לעברי בעצלתיים. כך בוודאי היו הולכים גם הדינוזאורים, כדי ללכוד את טרפם.
הוא הגיע מהיכן שהוא והחל לנסוע לעבר הבית שלי. עשר דקות תמימות נסע הבולדוזר עד שנעצר מולי ביתנו היפה.
גם אם הבולדוזר, המכוער הזה, היה נוסע אלף שנים כדי להגיע לביתי, הרי שגם אז היה נדמה לי שהגיע מהר מהצפוי.
מהבולדוזר ירד בחור שחרחר וצנום, פניו, המאובקות באפור, דמו לפסלי הראשים הכרותים שראיתי במוזיאונים. הנה הגיע הרגע שבו הבולדוזר הגיע גם לבית שלי.
כמו המוות שמגיע בסוף, כך הגיע גם אלינו הבדואי רכוב על הדינוזאור שלו, כדי להרוס לנו את הבית. אלא שכאן הבית, החי והתוסס, לא הגיע לכלל שיבה, כאן הורידו את שיבתו בדם שאול.
הבדואי הבחין בי מתהלך לכאן ולשם, התקרב אלי ואמר שלום, אני סאלם אבו יוסף.
“גמרת להוציא הכול?” הוא שאל.
“למה אתה שואל?”
“מה זה למה? הגיע הזמן חביבי.”
“הגיע הזמן למה?”
“אתם הבית האחרון שנשאר במושב, ואני צריך לגמור את העבודה”
“תשמע אני לא רוצה להפריע לך בעבודה אבל יש לי כאן תמרים מאה עץ, ועוד משתלה של ארבע מאות עץ. קודם צריך לעקור אותם, ואחר כך תעשה עם הבית מה שאתה רוצה”
“השתגעת? מי יעקור דבר כזה!”
“כבר ימצאו מישהו”
“בחייך לעקור מאה עצים זה ייקח יומיים”
“מצידי שייקח גם שלושה ימים, אני לא אמרתי שאתה תעקור, אני רק אומר שאתה לא תהרוס את הבית, לפני שהעצים האלה יהיו בערמה, על יד הכביש”.
“ואם אני יתחיל לשבור את הבית, מה אתה יכול לעשות?”
“בבקשה תתחיל, אבל רק תדע שאני יושב בתוך הבית, ומה שיקרה לי יהיה על הראש שלך”
הבדואי עלה על הטרקטור, שילב ידיו על ההגאים, ועליהם הוא הניח את ראשו. הוא נראה אובד עצות, משום שאני בסירובי, עלול לגרום לו לנזק כספי גדול בשל העיכוב בזמן.
הוא חשב מעט, כיבה את המפלצת, וירד אליי. “תשמע אתה לא בסדר, תאמין לי אתה חושב שאני נהנה מהעבודה הזאת?”
“את זה לא אמרתי”
“תאמין לי אני כבר חולה מזה, כל היום להרוס בתים של אנשים, מה אתה חושב שאני בובה? אני לא בן אדם כמוך?
אנשים בנו את הבתים האלה במשך שנים, ואני בעשר דקות הורס עבודה של שנים, אתה חושב שאני לא מבין מה אני עושה?”
“אני מבין מה אתה אומר”
“תן לי, תן לי בחיאת אבוק, לגמור את הבית האחרון הזה, ואני אלך הביתה כבר, אין לך רחמנות?”
“קודם את העצים”.
הוא חזר לטרקטור והתקשר למישהו שאיתו דיבר כעשר דקות. אני נכנסתי לתוך הבית וחיכיתי.
אחרי כחצי שעה באה משלחת של ארבעה או חמישה אנשים, לבושה בסרבלים כחולים, ממשרד הביטחון. איש אחד פנה אליי ואמר “אנחנו נעשה כל מה שתבקש!”
“לא בקשתי את הירח, רק את עצי התמר האלה תעקרו ותוציאו לכביש”
הוא פנה לבדואי “סאלם בוא, חבל על הזמן, תעשה מה שהיהודי הזה מבקש” סאלם הניע את הטרקטור והתחיל לעקור עץ תמר אחד ועוד אחד ולשים על מה שהיה פעם החנייה של האוטו, ועתה הפך לגושי אספלט שבורים ומעורבים בחול.
שעות הוא עבד, בשעה שתיים וחצי כל העצים היו שכובים לאורך הכביש. היה זה יום שישי, לא רציתי ללכת הביתה עד שאראה במו עיניי, כיצד הורסים את ביתי.
לא טוב להשאיר חללים ליד הדמיון, אדם לא אוהב להשאיר חללים ריקים בחייו.
אבל המתנתי לשווא. ההוראה הייתה שביום שישי מפסיקים את העבודה בשלוש, והשעה הייתה רבע לשלוש, על-כן הם דחו את מלאכת ההריסה ליום א’.
עברה עלינו שבת מיוחדת. בישיבת כרם דיבנה היו שיעורי תורה, והיה אוכל טוב ובשפע, ואני כל השבת חשבתי על הבית, שלא יהרסו אותו לפני שאגיע.
ביום ראשון עליתי לאוטו וטסתי לגוש. היו פקקים רבים בדרך, מכוניות הצבא נעו לאט וחסמו את האפשרות לעקוף אותם. למרות זאת נסעתי בדרכי עפר ובשוליים כדי להגיע בשעה שבע וחצי.
אבל אני הגעתי בשעה שמונה וחצי, הבית כבר היה לעיי חורבות. איי! איי! בית! בית! כמה הייתי נותן אם יכולת עכשיו לדבר. הבית היפה שלנו הפך למשטח אבנים, והוא שתק כמו שכל המתים שותקים.
התהלכתי בין ההריסות, ושברי הבטון שתחת רגליי השמיעו קולות, מן צליל משונה וחד-גוני, כשל כיתת חיילים הצועדת בסך.
מבין שברי הבטון הציצה ראשה של בובת הברבי של בתי הקטנה, שאותה שכחתי לאסוף, גופה היה מעוך אבל ראשה נותר שלם.