פרוזה

טל בן דב

אודות

מתגורר בבית זית, עובד בתחום בריאות הנפש, לומד ומלמד בבית המדרש “זוהר חי”, יוצר ועוסק באמנות פלסטית

אסופת ל"ג בעומר

הוד שבהוד – מתוך הסיפור הקצר “מדרגות”

טל בן דב

 

אינני סופר. תמיד קינאתי באלו המצליחים לטוות עלילה מורכבת, להחזיק את סיפורם של עשרות דמויות לאורך מאות עמודים. ואני – בקושי את סיפורי שלי אני מצליח להחזיק. אך יש ימים כאלה בהם הסיפור אינו זקוק לך ולהחזקתך – ימים בהם הסיפור מחזיק אותך. רצף המאורעות חזק מכל ניסיון לסדר ולמשטר, והסיפור סוחף אותך איתו. כל שיש בידך לעשות הוא רק להתמסר לזרועותיו, עד שיפלוט אותך אל איזה חוף.

ימים כאלה היו בספירת העומר של שנת התשפ”א. בשנה זו התהפכו היוצרות: ימי הספירה היו ימים טובים בהם נפסקה המגיפה, הארץ נפתחה ומשא כבד כמו הוסר מעל כתפי האנשים, ודווקא בליל ל”ג בעומר החלו ימי הפורענות.

 

הוד שבהוד

האוטובוס משייט על הרי הגליל הטובלים באור הלבנה. אני מושך את המסיכה מתחת לקצה האף, מנסה להסדיר נשימה בתוך הקרון הדחוס.
נהר אדם שחור לבן סחף אותי לכאן. כאשר נפתחו דלתות האוטובוס, כמו סכר רעוע שקרס, איבדתי אחיזה והנהר האלים שאב אותי פנימה יחד עם עוד כמאה חמישים גברים נשים וטף. עכשיו אני עומד בקרן זווית ונשען על מעקה מתכת, מתהפך מדי פעם לחפש תנוחה נוחה, כמי ששנתו נודדת.
אני חושב על אבי ואפרת שאותם הנהר פלט הצידה והשאיר על חוף האספלט של התחנה המרכזית בכרמיאל. אבי הצטרף למסע ברגע האחרון. לא את רבי שמעון הוא חיפש, אלא את אימו שהלכה לאיבוד. לפני חודשיים היא חטפה סיבוב והלכה עם גבר זר, ומאז היא נודדת איתו בקרוואן נייד ולא עונה לטלפונים. “הם חייבים להיות במירון הלילה” אמר אבי לאפרת, “ניסע לשם למצוא אותה?”
האוטובוס ממשיך לשוט ואני תוהה את מי אני מחפש, מי הלך לי לאיבוד. האוויר דחוס ורוטט מהתרגשות. כמה נערים יושבים עכשיו מאחור ושרים “ואמרתם כה לחי”, על הרצפה מתחתי יושב אברך מבוגר וקורא זוהר. אני מנסה לעקוב בעיני אחר המילים, אבל מפחד לחטוף בחילה. מרחוק רואים יבשה מתקרבת. שוב הסכר נפתח וההמון נשפך אל היבשה. אני יורד אחרון. בכניסה להר כרוזים קוראים ביידיש לכל עבר. מימין שירותים כימיים, משמאל מחלקים קוגל בכוסות אלומיניום, וממול שלטי פרסומת למכירת סטים של הזוהר הקדוש במחיר מבצע. ובכל מקום ערימות זבל, כאילו מישהו ריצף את הרחוב בקרטונים ובשקיות. אני עובר מעגל שחור לבן רוקד לצלילי מוזיקה חסידית, ואחריו אסופת נערים כהי עיניים רוקדים בוערים לצלילי טראנס. “ועמך כולם צדיקים” אני חושב לעצמי ומנסה להצטרף לריקוד, אבל מרגיש בודד וזר.
עכשיו הנהר זורם במעלה ההר ואני שוחה בו יחידי. נער חבד”ניק אומר שהקבר נמצא למעלה – “פשוט תלך אחרי כולם”. אני חותר במעלה הזרם, המים גועשים ומרחוק אני שומע קול כמו מפל מתקרב. לפני פתח המערה אני רואה מערבולת סוערת – מאות אנשים מסתובבים במעגל עבה ודחוס. “מכונת כביסה אנושית” אשמע אחר כך שמכנים את התופעה.
אני מחשב לוותר ולהסתובב על אחוריי. ‘אבל עשית את כל הדרך עד לכאן! כל כך הרבה תפילות יש לך להביא אל הצדיק!’
אני עוצר, לוקח נשימה עמוקה, וקופץ אל תוך המערבולת.
“לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה… בדחילו ורחימו.. הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של ספירת העומר… ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.
המילים כמו יוצרות בועה של אוויר סביבי, מבדילות אותי מההמון. אני מנסה לשחות לצדדים אך הזרם חזק ממני. אני מרפה וממשיך להסתובב איתו, סיבוב ועוד סיבוב, מים באפי מים באזני, והנה אני כבר בלב המערבולת, נשאב אל המעמקים –

 

שקט.
אני בתוך המערה, מים עומדים ממלאים אותה עד התקרה. אין לי אוויר. מימין מעבר לקבר, וממולי אני מבחין בקרן אור רחוקה. אני פונה מהקבר ומנסה לשחות אל האור, אך המים סמיכים כדבש. אני נצמד לקיר ומנסה לפלס את דרכי בתוך גוש האנשים הדחוס. האנשים כמו פרפרים אל אש שולפים את מרפקיהם בדרך אל הקבר. בועה של אוויר מבדילה אותי מההמון אך גופי כמעט נמחץ בתוכו.
האור מתקרב ואני כמעט נוגע בו, אך בפתח המערה אני נתפס בין שני גופים עבים שלוחצים אותי משני עבריי, ראשי כבר בחוץ אך רגלי לכודות בפנים. אני דוחף ומחלץ את עצמי, כמו נלחם על חיי, והנה אני כבר נשפך החוצה, ופתאום אוויר ופתאום אור! אני מתחיל שוב לנשום, אך תיק הצד שקשרתי אלי ובתוכו הסוודר התפילין וכרך זוהר עדיין תקוע בתוך המערה בין הגופים. אני קורע את הקשר סביב מותני ומושך ברצועה עד שהשק יוצא החוצה ונשפך על הרצפה.

 

אני מתכסה בסוודר ומנסה להסדיר נשימה. סביבי עוד פליטים שעכשיו עומדים בחוץ ומתפללים, מקווים שמילותיהם יחצו את קירות האבן העבים.

“מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה” עולות המילים על שפתיי. אני מתפלל על יעל ורונית ששלחו איתי את שמותיהן אל הצדיק. אני מתפלל על אפרת ועל אבי ועל אימו שהלכה לאיבוד. אני מתפלל עלי, ועל מה שאיבדתי אני, מתפלל למצוא עוד השנה.

 

המילים פורחות משפתיי אך לפתע עיני נפקחות, והאור שהקיף אותי כבועה פתאום הוא בתוכי, ואני עומד מעל להמון עומד בתוך קרן האור והאור עומד בתוכי.
ופתאום משהו בי יודע
כשאתה עומד מולו אינך זקוק להמון, וההמון אינו יכול לנגוע בך לרעה.
כשאתה עומד מולו אינך זקוק לקבר, אינך זקוק לצדיק, אינך זקוק לתפילה.
“הוי”ה לי לא אירא מה יעשה לי אדם”.
ועכשיו לך רד מההר, קורא לי הקול. לך מתוך ההמון העוזב מקור מים חיים ההמון הנדחס הנדחף הרומס המחפש מערות, מערות מהן הצדיק יצא כבר מזמן.
לך בגב זקוף, לך באמונה, לך ללא תפילה. אין לך אלא להמשיך וללכת, לשים את עצמך בדרך ואת הדרך בידיו, כי רגליך יוליכוך אל ביתך ואבדתך תמצא אותך. לך.

 

***
קשה היא הירידה מההר. ארצות שראית פתאום נעלמות, דברים שידעת פתאום נשכחים. אתה מפחד מהמדרון, מנסה להיאחז בהארה שניתנה לך כחבל אך היא חומקת מבין ידיך. ההארה היא חוט דק, לא תוכל לאחוז בה. היא כמו מבט צלול שלפתע נפתח, חוצה מרחקים, חודר כליות ולב, מפזר ענני ערפל. כאשר מופיעה הדעת השלימה אכן אין צורך בתפילה: כל רצונך הוא רק להיות בידיו וללכת בדרכיו, וכל בקשה אחרת רק תעיד על קטנות אמונתך.
אך יש שקורה אסון. יש שמדרגות מתמוטטות, וחיים שבריריים מתנפצים לרסיסים. וכשחיים נגדעים כעס עולה, ושתיקה. הפחד מרים את ראשו, ובדעת מופיעים סדקים. איך ייתכן שביטחון כה איתן לפתע יתפורר? אך ייתכן שידיעה כה עמוקה לפתע תישכח? ושאלות אלו רק מגדילות את הספק במעגל מסחרר: כי אם הביטחון מתפורר כה בקלות כנראה שאיננו עמוק, אם הידיעה נשכחת כה מהר כנראה שאיננה אמיתית. וכבר אתה מוצא את עצמך בתחתית ההר, מבוסס בטיט המציאות, גופך רפה וכושל ודעתך חרדה וחלושה…

 

 

תגובות פייסבוק