סופרת

יעל הרמתי

אודות
פרוזה

אין ניאגרות כתומות

יעל הרמתי

“אין ניאגרות כתומות”, קבע בנחרצות יוסי, קבלן האינסטלציה שהזמנו לעבוד בביתנו החדש. רועי הביט בי בייאוש, הבטתי בו בחזרה בעיניים נחרצות: אם אין, אז יהיו! נצבע, נרסס, נדביק, נצפה, זה לא ממש משנה, הניאגרות יהיו כתומות, בדיוק כמו השפריץ החיצוני, הפורמייקה של ארונות המטבח, המשקופים, הדלתות, ארונות הבגדים, שולחנות הכתיבה, הספריות, המדפים, אפילו הקולבים למגבות במקלחת יהיו כתומים. כך החלטנו וכך יהיה. הבית הזה יהיה כתום! לגינה כבר הזמנתי שני עצי תפוז ושתילי ורדים כתומים. במפעל הלבנים הודיעו כי תמורת סכום זה או אחר גם האבנים המשתלבות בשביל הגישה יהיו כתומות. מתקין הדלתות המתרוממות בחניה כבר עשה בעבורנו חיפוש והזמין במיוחד שער כתום מתרומם, ובמשרד הרישוי גבו רק אגרה כששינינו את צבע הרכב הלבן ל”כתום-התנתקות” (שלא יחפשו איזה רכב בגוון אפרסק) אז הניאגרות לא יעצרו את הפרויקט. לא הם ולא היוסי הזה.
“אולי תוכל לברר”, ניסה רועי לבקש, “אולי להזמין בחו”ל או ייצור מיוחד בשבילנו?” “אין ייצור מיוחד לשלוש ניאגרות בבית”, “ארבע”, תיקן אותו רועי, “כבר כתבת לך שהוספנו חדר שירותים בקומה העליונה”. “גם לא לארבע, ייצור מיוחד זה לא פחות מאלף חתיכות”, יוסי הביט בנו כמנצח. התערבתי בשיחה: “יהיו לך אלף. יהיו לך אפילו אלפיים ויותר. רק תחשוב, אנחנו רק ההתחלה, יש עוד אלף שש מאות משפחות של מגורשים שלא בנו עדיין בית, ותחשוב על הילודה אצלנו והגדלים של המשפחות, זה לפחות שלוש ניאגרות בכל בית, ותאמין לי, כולם ירצו ניאגרות כתומות…” הוויכוח עם יוסי נמשך שעה ארוכה, גלש כרגיל לוויכוחים על פוליטיקה וכדורגל, ולבסוף סיכמנו שיחזור עם תשובה. כשיצא סימנתי סימן שאלה ליד “ניאגרות” ברשימה הארוכה שבמחברת, ובעמוד הבא הוספתי עוד ספריי כתום לרשימת הקניות. זה בטח לא יהיה מיותר…
רועי ואני הבטנו עייפים זה בזה, מעולם לא חלמנו שעיצוב הבית יהיה מלאכה קשה כל כך. הפגישה הבאה הייתה עם האדריכלית הנהדרת שלנו, סוף סוף היא מצאה אומנית שמוכנה לצייר חול ים ודקלים מאחורי זכוכית במקום חלון במטבח. “ככה התרגלתי לבשל”, אמרתי לה בפגישתנו הראשונה. לא צריך חלון, באמת, הרוח כאן לעולם לא תוכל להיות רוח ים אמיתית, כזו שמביאה עימה ניחוחות של שלווה, שנכנסת לתוך הגוף וממלאה את כל כולך בתחושת האין-סוף של הים, בחוף היפה ביותר בעולם. כאן נתקין מאוורר וקולט אדים, נסתדר, אבל על הנוף אני לא מוותרת”.
בהתחלה רועי חשב שאני משוגעת. בית כתום? לא בא בחשבון! הוא חלם על בית קטן מחופה באבן ירושלמית, כמו שהכיר בילדותו. כשגרנו בגוש קטיף הצטער כל העת על איסור הקבלן לחפות את הבית ההוא באבן ירושלמית. “אתה לא מבין?” שאל אז הקבלן בעברית מתובלת בערבית. “המלח מהים יוריד לך את כל האבן תוך כמה שנים”. רועי התפשר אז ובדיעבד צחק שעל הבית הזה לא עברו מספיק שנים כדי שהמלח יוריד את האבנים, הדחפורים של צה”ל עשו את זה קודם…
בית כתום לא היה גם חלום חיי. כשבנינו את ביתנו בגוש עמד מול עיניי בית הורי במושב השכן, בית לבן עם גג אדום מוקף מדשאה ירוקה וגינה עמוסת עצי פרי ופרחים.
גם ביתנו שלנו היה כך, רק עצי הפרי לא הספיקו לצמוח לגובה, ואת ערוגות הפרחים מכסים כעת שברי הקירות שצבעתי בגוני פסטל שונים עם שברי חלונות הזכוכית הרבים שמילאו את הבית. הרי בית צריך להיות מלא אור, וחוץ מזה, עם נוף כמו כאן מי צריך תמונות?
מעולם לא חלמנו להתקין בחלונות סורגים (כתומים כמו בבית הזה, או בכל צבע אחר) ובטח שלא ביררנו מהי הזכוכית שמונעת מהרעש לעבור בצורה מקסימלית.
אבל כעת, כשצבעי הפסטל בבית ששם מעורבבים על החול, וכדי החרס שעמדו בגינה מקשטים בוודאי את ביתם של פטמה או סלימה, ואחרי תקופה ארוכה כל כך במגורים ארעיים הגענו סוף סוף לשלב התכנון והעיצוב – החלטתי שהבית הזה יהיה כולו בכתום.
רועי התנגד בכלל לבנייה. “הבית שלנו הוא רק שם. על חוף הים. כל דבר אחר הוא זמני, ארעי, ובדבר זמני אני לא מתכוון להשקיע כל כך הרבה כסף”.
גם חברתי הטובה שגרה באחד מהיישובים ביו”ש ובנתה את ביתה ממש כשאנחנו בנינו, שאלה (בשיחת טלפון, כשהיא יושבת במרפסת הקומה השנייה) – את לא מרגישה בוגדת? לבנות בית במקום אחר? תחכי קצת, עוד מעט יחזרו, ואם לא, אז תכף יאשרו בנייה אצלנו. הרי בינינו, מה תגידי לילדים?
שכבתי ערה לילות שלמים במיטה, מתהפכת בין תחושת הבגידה לארעיות הזאת שלא נותנת לי מנוח, רציתי כבר מקום משלי שאוכל להשקיע בו בלב מלא… במקום מסוים בתוכי אני יודעת שזה לא יקרה, כל בנייה של בית תהיה ברגשות מעורבים, ומול תחושת הבגידה בער בי יצר ההנצחה והזיכרון, ואז עלה לי לראש רעיון הבית הכתום. בית שכל כולו כתום. שאיש לא יוכל לומר ששכחנו, שאיש לא יטען שישנה כאן בגידה, שאף אחד לא יחשוב שאם כבר יש לנו בית אנחנו לא כועסים על מה שהיה. בית כתום.
הפגישה עם סוכן מכשירי החשמל הייתה קלה יותר, הוא אמר שהיום אפשר להשיג את הכול בכתום, “אפילו מעוטר פרפרים, כוכבים, עיגולים ומה שתרצי”, שלח את ידו אל התיק להוציא קטלוג. “זה בסדר”, אמרתי, עייפה מפגישות ודיונים, “זה פשוט צריך להיות כתום, הכול כתום, המקרר, המדיח, מכונת הכביסה והמייבש, הטוסטר אובן, המיקרוגל, מעבד המזון, וכמובן כל התקעים, השקעים החיבורים ומה שביניהם”.

התעוררתי שטופת זיעה, מדליקה את האור להתמצא בחדר שבו אני נמצאת. זהו, עכשיו אני מזהה, הקירות מקרטון, הסדק בפינה, הווילונות האדומים, בתמונה על הקיר הבית שהיה, נשימת הילדים נשמעת מהחדר הסמוך. קמתי בחשש לשירותים, הכול כשהיה, ניאגרה אחת, לבנה, פשוטה. “בטח”, צחקתי לעצמי, “אין ניאגרות כתומות”.
הכנתי כוס קפה והתיישבתי בפינת האוכל שמשמשת אותנו גם כפינת ישיבה, מנסה להירגע, מתלבטת ביני לבין עצמי אם היה זה חלום טוב או רע. “בסך הכול”, אמרתי לרועי שקם לבדוק מה קרה, “בחלום, סוף סוף, היה לנו בית”.

 

 

 

פרוזה

הגעת ליעד

יעל הרמתי

הדבר הראשון שהכה בה היה הריח. רוח מערבית שנכנסה מבעד לחלון הגג הפתוח הביאה עימה ריח חזק, תערובת ריחות של ים וריחות אחרים. הריח הזה היה שלה, מילא אותה בתחושה של בית במקום שמעולם לא הייתה בו, עורר בה רגש מוזר, מסתורי. משב נוסף של רוח הביא עימו את ההבנה מאין הריח הזה מוכר לה. הספות הישנות, המצעים והתמונות מביתה של סבתא עלו בדמיונה, ספוגים כולם בריח המיוחד הזה.
הילדה הקטנה שבה התעוררה, רצתה למתוח רגליים מעל תקרת הרכב, להתמכר לתחושה ההיא, שלה, שוכבת על הספה של סבתא, מביטה בתמונת הבית שעל הקיר ושוקעת בחלומות שובבים, רואה עצמה מתרוצצת בין העצים שבתמונה, מתגלגלת על הדשא הירוק. לעיתים מצאה עצמה משננת את המספר הצרוב על מסגרת העץ ומנסה לעמוד על טיבו… המבוגר האחראי שבה לא נתן לרגליים להתרומם. “זו נסיעה אזרחית ראשונה למקום”, “אנו מבקשים לא לסמוך על הניווט האוטומטי ברכב ולהשאיר רגל בכוננות על בלם החירום” – למעשה זה היה החוק בכל נסיעה בכלי רכב ממוחשבים, רק שהיא לא מכירה מישהו שבאמת מקפיד עליו, אולי חוץ מהזקן ההוא שמוביל את השיירה. נדמה היה לה שראתה אותו פעם, אולי בשבעה של סבתא או באחת האזכרות. אומרים שהוא מהאחרונים שעוד זוכר את הדרך לשם אז נתנו לו להוביל את השיירה. קצת משונה, בהתחשב בעובדה שהוא היחיד שנוסע ברכב בלי ניווט אוטומטי. היא בחנה אותו בעניין, מאז ומעולם הצחיקו אותה האנשים האלה, שלא מוכנים להתקדם.
סבתא שלה לא הייתה כזו, תמיד התעדכנה במתרחש. היו לה חשבונות ברשתות חברתיות כשאלו רק החלו, בית חכם ומשקפי תקשורת. רק לדבר אחד לא הייתה מסוגלת סבתא להתרגל, לשימוש בזיהוי ביומטרי. תמיד העדיפה סיסמאות מספריות, ומה הפלא, לכל החשבונות הייתה לה אותה סיסמה.
היא נזכרה בפעם ההיא, שנמלטה כילדה לבית של סבתא, לא זוכרת מה גרם לה לברוח. כשנכנסה אל הבית ובקרת האזעקה התחילה לצפצף, ראתה בעיניה את הסערה שתתרחש כשקולות האזעקה יישמעו למרחוק. אוטומטית הגישה אצבע לצג הזיהוי, אבל אז נזכרה שהיה זה הבית של סבתא, העבירה את האצבע והקלידה בלי לחשוב: שלושים ואחת, נקודה, שלוש שבע שלוש, פסיק, שלושים וארבע, נקודה, שלוש מאות.
כמה צחקה כשהאזעקה כבתה, היה זה צחוק משחרר, בריא. תחושה של שותפות סוד. מאז כבר נכנסה לביתה של סבתא בכל הזדמנות, חוזרת על רצף המספרים ההוא שוב ושוב עד שהפך לחלק ממנה. בלי משים הוא הפך להיות גם הסיסמה שלה במקומות שבהם לא יכלה להושיט אצבע מזהה, תמיד חייכה כשהקישה 31.373,34.300 מחכה לקבל מחמאה מאשף הסיסמאות, “סיסמה חזקה מאוד”. אם היית יודע עד כמה, הייתה אומרת, ספק אליו ספק לעצמה.
אבל עכשיו היא כאן, והסיסמה החוזרת ההיא הופכת לנקודת ציון משמעותית הרבה יותר בחייה.
את תחילת הדרך הכירה בעל פה, מאז קיבלה רישיון נהיגה הסיעה את סבתא בכל שנה בי”ב באב לטקס המצחיק, בראש התל ההוא, שאליו סבתא וחבריה היו מטפסים, מביטים מערבה במבט מלא געגוע ודמעות ושרים שירים שאיש מלבדם לא מכיר. עם השנים קטן מספרם של המשתתפים, וגם אלה שהגיעו התקשו לטפס. היו מקיימים את הטקס למטה, בחניית העפר. בסיומו הייתה סבתא נותנת לה יד חזקה ויחד היו עולות, צעד אחר צעד, אל ראש התל. שם הרשתה סבתא לדמעות להתגלגל על הפנים ותחושת שותפות הסוד הייתה מבעירה גם בה את הגעגוע, למקום שמעולם לא הכירה.
אחרי שסבתא נפטרה השתדלה להגיע אל הטקס לבדה, בכל שנה שהייתה בתאריך הזה בארץ ולא מחפשת את עצמה באיזה מקום נידח על פני הגלובוס.
בחודש אב האחרון דווקא הייתה בארץ ואפילו זכרה את הטקס וחשבה להגיע – אבל אז פרצה המלחמה. כשהודיעו בתקשורת שחיילינו עומדים על חורבות היישובים היהודיים הצטערה כל כך שסבתא אינה לצידה כדי לשמוע.
אולי לכן הייתה בה ידיעה ברורה, ברגע שראתה את ההודעה, שהיא מצטרפת לשיירה הזאת. אמנם במפגש ההכנה הודיעו שנכנסים רק לבקר, ועל התיישבות עוד אין מה לדבר, אבל בעבודה לקחה חופשה לשבוע (“אולי יותר”, אמרה לבוס בחיוך, “חופשה לא מתוכננת”, וראתה את האכזבה בעיניו אחרי שכבר חודשים הוא מנסה לשדך לה את אחיו הצעיר), העמיסה ברכב שישיות מים, אוהל ובגדים לכמה ימים, והנה היא כאן, בשיירה המצחיקה הזאת. כשהרכב הספורטיבי שלה זוהר בתוכה כמו נקודת אור בחשכה.
אתמול רצתה להכין את עצמה, להבין למה לצפות. שוב פתחה Google Earth, בראש האתר נכתב שתמונות הלוויין מתעדכנות כעת כל 48 שעות. אך כשהקישה את נקודת הציון המוכרת קפצה הודעת שגיאה: “אזור זה אינו מכוסה לוויינית, תמונה אחרונה מעודכנת לפני שישה חודשים. האם אתה מעוניין להמשיך?” חצי שנה? התפלאה לעצמה, הרי זה הרבה לפני שפרצה המלחמה… ובכל זאת לחצה “המשך”. על הצג עלתה תמונה מוכרת – קו החוף הכחול משמאל, ומימינו דיונות ריקות של חול, שהזכירו עד כמה צילום האוויר בביתה של סבתא, שמראה ערמות מסודרות של בתים חרבים ושבילים ביניהם, לא מעודכן כבר שנים. סבתא סיפרה לה שבשנים הראשונות הכול נשאר אותו דבר, ערמות של כאב מסודרות בשורות. אז עוד יכלה לזהות את הבית, לשמור לעצמה את נקודת הציון, לחרוט אותה על המסגרת ועל לוח ליבה. בהמשך כנראה ניסו לבנות שם משהו, בתמונות הלוויין באיכות של אז אפשר היה לזהות פארק מים או אתר דומה עם בריכות ומדשאות ביניהן, עם השנים והשינויים שהאזור עבר נקודת הציון הזאת הפכה שוב לתילי חורבות ואחר כך לשממה של חול.
צפצוף עדין נשמע מהנהג האוטומטי, קוטע את חוט מחשבותיה, מרמז שהיעד קרוב. היא הזדקפה והביטה סביב, כלי רכב צבאיים ואוהלים היו פזורים בין הדקלים על הדיונות הזהובות, כמו בסיס צבאי שהוקם באופן זמני. גם אל השיירה שלהם התלווה D9 כבד, אמרו שכדי לפלס את הדרך מהחולות. הבחור שעמד לידה לחש בקול סמכותי למי שסביבו שזה רק מה שמספרים לנו, אבל בעצם חוששים ממטענים על הכביש.
המשפט הזה ערער את ביטחונה, כלי הרכב הכבדים האלה מעולם לא עוררו בה תחושת ביטחון. תמיד שמעה מולם את קולה של סבתא מספרת “ואז הגיעו הדי-ניין” ושותקת, כמו רואה לנגד עיניה את קירות ביתה חרבים, אבן אחר אבן.
אולי כל הנסיעה הזאת מיותרת בשבילה. במפגש ההכנה היה רוב גברי ברור, מהסוג שמחפש אזורי לחימה. הנשים המעטות שהיו שם באו עם בני הזוג, רק היא עמדה לבדה, מרגישה בולטת כל כך, לא שייכת. פחדה שיבקשו שכל אחד יציג את עצמו ואת מניעיו, שמחה שהתחילו מיד בהסברים. כשהודיעו שייכנסו רק לאזור המרכזי קם זוג מבוגר ועזב בכעס, “שוב שוכחים את צפון החבל”, אמרו. הם נראו לה צעירים ממה שיכלה להיות סבתא אילו הייתה כאן היום, אבל היא לא, ואני כאן במקומה – ניסתה לחזק את עצמה. לה דווקא התאימה הנסיעה המרוכזת למרכז הגוש, פחדה לנסוע לבד דרך ארוכה אחרי שתפרוש מהשיירה לכיוון נקודת הציון הפרטית שלה.
“לאן אנחנו נוסעים?” שאל שם מישהו, ובשקט שהשתרר אחר כך אפשר היה לחוש איך כל אחד מהנוכחים שוקע במחשבות ותמונות משלו. כשחתך את הדממה והסביר כי בסך הכול ביקש נ”צ להתכוונן אליו, כמעט נתנה את שלה לכולם. אבל מחשבה נוספת עצרה אותה, הרגישה שתחלל בכך את זיכרונה של סבתא, כמו להזמין זרים לביתה הפרטי בלי להודיע. לשמחתה אחד הנוכחים נתן לכולם נ”צ אחר. זו נקודה משוערת, אמר, לאזור המלון, על חוף הים, השאר הנהנו בראשם כמבינים. כשהכניסה את שתי נקודות הציון לתוכנת הניווט שמחה לראות שהסטייה מהדרך היא של כמה מאות מטרים בלבד.
את השעות שלאחר מכן מילאו בסיפורים וזיכרונות. אז הבינה כמה נעים לה להיות בחברת האנשים האלה, כולם זרים לה אך חיים את הזיכרונות משם כאילו לא עברו כל כך הרבה שנים מהגירוש הנורא ההוא בתשס”ה. בכל אחד מהם ראתה משהו מסבתא. במבוגרים ראתה את אותו מבט בעיניים ששבע כל כך הרבה תקוות ואכזבות, וגם עכשיו לא ממש האמין שהם בדרך לשם; אצל הצעירים היו סקרנות, נחישות וחזון, אלה שלא אבדו לסבתא עד ימיה האחרונים. ואצלה? בעצמה גילתה את אותה תחושת שותפות סוד.
ההתרגשות שלה החלה עם פרוץ המלחמה, משהו בטון של המנהיגים נשמע אחר, נחוש יותר, החלטי. ראש הממשלה הודיע כי זו תהיה המלחמה האחרונה. הפרשנים לעגו לו בשעות הראשונות ולפתע משהו באווירה השתנה, תמונות של חיילים מניפים דגל על חוף הים, הרמטכ”ל נושא דברים בבית הכנסת העתיק בעזה, תמונת הפסיפס של דוד שנשתמרה למרות החורבן וההרס ששלטו מסביב, הדקלים הגבוהים עמוסי הפרי ועצי השיטה המכחילה, בפריחה הצהובה שלהם, שליוו את התמונות הרגילות מאזורי מלחמה.
כשראיינו בבית האבות את אחרון חבריה של סבתא שעוד הכירה, בכתה כשאמר “סוף סוף, היינו כחולמים”. מהרגע ההוא ידעה שהיא רוצה להיות שם, עם ראשוני החוזרים, להשלים שבועתה של סבתא כל שנה בתל גמה, משאלה שלא זכתה להגשים.
“קטע התפצלות דרכים קרוב, בחר מסלול מועדף”, קול הניווט האלקטרוני גרם לה להתרכז בדרך. הכביש שנסעו עליו היה משובש, עוד מעט תפנה השיירה כולה מערבה לכיוון הים, והיא תמשיך ישר, כמה מאות מטרים, עד לנקודת הציון הפרטית שלה. לרגע ציפתה לראות מולה שער צהוב ועמדת חיילים, כמו בתמונות האלבום הכתום של סבתא. בעידן דיגיטלי לא היו הרבה אלבומים בבית וזה האחרון זכה ללוות אותה בשבתות הארוכות של הקיץ. היא הכירה את כל תמונותיו בעל פה, יודעת שאת רובן לא תזכה לראות. כל מה שנבנה בידי אדם נהרס כבר בקיץ ההוא, סיפרה סבתא, את בתי הכנסת ומבני הציבור החריבו זמן קצר אחרי שהיהודי האחרון עזב. רק החולות, הדקלים והים יחכו לנו כשנשוב.
תמיד “כשנשוב”, מעולם לא “אם נשוב”. סבתא חיה כל שנותיה את האמירה הזאת. לא סתם הייתה האחרונה מכל אחיה שבנתה את ביתה ביישוב החדש. “אין לי כסף לשתי משכנתאות”, צחקה, “ואיך אבנה בית כשנשוב…” בסוף גם היא בנתה, בגינת ביתה נטעה עץ דקל גדול ש”עלה כמעט כמו המטבח” לדבריה, אבל נתן לה תחושה של בית.
נקודת ההתפצלות הגיעה. לא חיכה מולה שער צהוב, רק דרך עפר חבוטה. מהרכב שנסע אחריה בשיירה נשמעה צפירה, כמו שואלת, לאן זה, היא פתחה את החלון וסימנה בידה שהכול בסדר, ממשיכה בנסיעה איטית בשביל המשובש בתוך השממה.
בעוד מאתיים מטר… הרכב עצר. הכביש לפניה היה מכוסה בחולות נודדים.
לרגע החסירה פעימה. פתחה את הדלת ולקחה איתה את הניווט הידני, צועדת בהיסוס בכיוון שהראה.
“הגעת ליעד”.
31.373,34.300 זה כאן.
התיישבה על האדמה כלא מאמינה. מרשה לדמעות להתגלגל על לחייה.
“סבתא”, אמרה, חופנת בידיה את גרגרי החול.
“הגעתי הביתה”.

 

 

31.373,34.300 היא נקודת הציון שבה עמד ביתה של הכותבת, בגוש קטיף.

תגובות פייסבוק