משוררת

סיון הר שפי

אודות

משוררת, מעורכי כתב העת עתר, ממקימי בית המדרש “זוהר חי”, מלמדת ספרות וכתיבה יוצרת (מכללת הרצוג, אוניב’ בר אילן). בשנה האחרונה ראה אור “אנחנו שבקרוב נהיה” (בהוצאת משיב הרוח), ספר שיריה החמישי שנכתב במשותף עם בן זוגה המשורר אבישר הר שפי.

שירה

המסע הלילי של מוחמד ומוסא

סיון הר שפי

הוֹי הַמַּאֲמִינִים, לָמָּה שְׁכַחְתֶּם אֶת אַל-בֻּרַאק?

לָמָּה עֲזַבְתֶּם אֶת אַל-בֻּרַאק לְבַדָּהּ,

בְּכָנָף שְׁבוּרָה,

בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ?

 

בְּמִלְחֶמֶת אֵשׁ דָּת נֶחְרְכָה

עִם יַלְדָּה שֶׁבַּקְבּוּק תַּבְעֵרָה הִשְׁחִית אֶת פָּנֶיהָ

עִם תִּינוֹק שֶׁהֻצַּת בְּמִטָּתוֹ.

עַל שְׁנֵיהֶם סוֹכְכָה סוּסַת הַשְּׁכִינָה

לַשָּׁוְא טָפְחָה לְכַבּוֹת סִבְלָם.

 

הוֹי פּוֹרְשֵׂי כְּנָפַיִם וְאֵינָם שָׂמִים לִבָּם

לַכָּנָף הַשְּׁבוּרָה,

אֵיךְ תַּמְרִיאוּ?

הוֹי זוֹכְרֵי יְרוּשָׁלַיִם

וְשׁוֹכְחֵי יַד יְמִינָם,

כְּנַף אַהֲבָתָם,

הָאוֹחֲזִים גְּדָמִים בְּחֶרֶב הָאֵל

וּמְקַצְּצִים בִּנְטִיעוֹתָיו.

יִרְאֵי-אֵל, נִכְנְעֵי-אֵל,

יָפִים אַתֶּם בָּעֲנָוָה וּבַדְּבֵקוּת.

אַךְ עִוְּרֵי קִנְאָה, אֲכוּלֵי יֵאוּשׁ, רוֹדְפֵי כָּבוֹד –

אֶת מִי תְּכַנּוּ “אֱלוֹהִים”?

 

הַלַּיְלָה הַסִּיעוּנִי לְמוֹסוּל

הַלַּיְלָה הַסִּיעוּנִי לְאַל יַרְמוּכּ

שִׁבְעָה מְדוֹרֵי שְׁאוֹל הוֹרִידוּנִי

עַל גַּבָּהּ שֶׁל אַל בֻּרַאק

שְׁבוּרַת כָּנָף וָרֶגֶל.

אַל בֻּרַאק שֶׁכָּל צַעַד שֶׁלָּהּ מַגִּיעַ עַד אֹפֶק – 

הַרְאִיתֶם רַגְלָהּ הַשְּׁבוּרָה מַבְלִיחָה בַּשָּׁמַיִם?

רוֹטֶטֶת, יוֹרְדָה מָוֶת.

בְּצִינוֹקִים וּמִנְהָרוֹת הָיִיתִי,

בְּחַדְרֵי לִמּוּד בָּם יְלָדִים הוּטְחוּ אֶל קִיר.

עַל שִׁבְרֵי עָרִים הִלַּכְתִּי

וְהֵצִיצוּ בִּי עֵינַיִם נִפְחָדוֹת מֵעֲבָרִים.

בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לִשְׁמֹעַ מוּסִיקָה

וּצְחוֹק אִשָּׁה –

אֵיךְ יִשָּׁמַע קוֹל אֱלוֹהִים?

הָאֲנוּסוֹת מֵתוּ וְיָלְדוּ לַבֶּהָלָה

וְשׁוּב מֵתוּ וְיָלְדוּ לַפַּחַד.

הַמֵּתוֹת… לֹא צָעֲקוּ בְּלִדְתָּן.

דְּמָמָה בִּרְחוֹבוֹת הַשְּׁחִיטָה.

בָּצַעְתִּי וְחִלַּקְתִּי שְׁנָתִי

לַיְּלָדִים פְּעוּרֵי הָעֵינַיִם.

מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי כֹּה עֲשִׁירָה

וְכֹה מְעוּטַת יְכֹלֶת

כְּפִי שֶׁהָיִיתִי לְצִדָּם.

 

וּמִן הַדָּם וְהָאֵימָה, אֶל מִטָּתִי שַׁבְתִּי – 

הִיא עוֹד הָיְתָה חַמָּה.

יִשְׁתַּבַּח שְׁמוֹ שֶׁל הַמַּסִּיעַ אֶת עֲבָדָיו

בַּלַּיְלָה, מִן הַיֵּאוּשׁ אֶל מְקוֹם

הַתְּפִלּוֹת כֻּלָּן.

אַךְ שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהָקִיץ מִן הַסִּיּוּט – 

הַיֶּלֶד הַגּוֹסֵס, בֶּן שָׁלוֹשׁ וְעֵינָיו בְּנוֹת מֵאָה, בּוֹכֶה:

כְּשֶׁאָבוֹא אֶל אַלְלַהּ אֲסַפֵּר לוֹ הַכֹּל…

 

הוֹי מְנַתְּצֵי דְּיוֹקַן הָאָדָם,

מְנַתְּצֵי מִקְדְּשֵׁי אֵל,

לְמַעַן שְׁמוֹ:

מִזֵּעַת טַבּוּרוֹ בָּרָא הָאֵל אֶת הָאַהֲבָה,

הַאִם תְּכַנּוּ אֶת הָאַהֲבָה הֶפְקֵרוּת, חֻלְשָׁה, חֵטְא,

תַּרְבּוּת הַמַּעֲרָב?

תִּסְתַּפְּקוּ בְּקִיּוּם גִּדֵּם?

הַאִם תַּשְׁלִימוּ אֶת מַסַּע הַכִּבּוּשׁ מִן הַמִּזְרָח אֶל הַמִּזְרָח,

מַקִּיפִים אֶת הַכַּדּוּר בִּכְנַף הַדִּין

בְּחִבּוּק חוֹנֵק, נוֹעֲצִים בּוֹ כְּלֵי זֵינְכֶם

כַּאֲבַטִּיחַ עַל הַסַּכִּין?

 

בְּנֵי מֻחַמַּד

וּבְנֵי מֹשֶׁה, הַמְּנַעֲרִים חָצְנְכֶם,

בְּנֵי אָדָם כֻּלְּכֶם,

רְאוּ:

הַפְּתוּחִים (פְּתוּחֵי כַּף הַיָּד, פְּתוּחֵי עַיִן וָלֵב)

הֵם הַמַּמְרִיאִים.

הֵם הַשּׁוֹמְטִים,

הֵם מוֹלִיכֵי הָרוּחַ.

אַתֶּם הָאִטְּרִים, לַחֲצוּ כַּף-חַסְדָּם: בִּבְשַׂרְכֶם יַעֲבֹר הָרַעַד הַלֹּא-נִשְׁלָט

כָּרַעְיָה הָעֵירֻמָּה בִּפְנֵי הָאוֹהֵב תַּעַמְדוּ בִּפְנֵי אֱלוֹהַּ

וְלֹא תֵּבוֹשׁוּ.

וְלֹא תְּבַקְּשׁוּ לָמוּת וּלְהָמִית בַּעֲבוּרוֹ 

כִּי אִם בַּעֲבוּרוֹ לִחְיוֹת.

 

הֱיוּ מְאַהֲבָיו

נִשְׁפוּ אֲוִיר דַּק עַל 

מַשַּׁב הָאֵשׁ בְּשַׁעַר הָאֵשׁ:

רְצוֹנְכֶם לְהִלָּחֵם? עִרְכוּ קְרָב בְּקִרְבְּכֶם,

הִלָּחֲמוּ בַּלֵּב וּבַנֶּפֶשׁ

עַל אֵשׁ הָאַהֲבָה. לַבּוּ אוֹתָהּ,

לַבְּבוּ.

כְּפַרְפַּר הַלַּיְלָה תָּחוּגוּ סְבִיב הָאוֹר

וְאֶל לִבּוֹ לֹא תָּבוֹאוּ, וְלֹא תִּשָּׂרְפוּ כָּלִיל

כִּי אֶת בְּשׂוֹרַת הָאוֹר תִּתְּנוּ בָּעוֹלָם מִבְּלִי לְהַצִּיתוֹ

בְּזֹהַר שְׁתֵּי כְּנָפַיִם תִּשָּׂאוּהוּ

בִּמְחוֹל הַדֶּרְוִישׁ סְבִיב עַמּוּד הָאֵשׁ

פָּנִים אֶל פָּנִים יִנְהֲרוּ

 

הַסּוּסָה הַלְּבָנָה מַמְתִּינָה

בְּפָנִים מְפֻחָמוֹת,

עוֹדָהּ קְשׁוּרָה אֶל הַכֹּתֶל,

נוֹשֵׂאת אֶת כְּנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה

אֲלֵיכֶם.

שירה

עשרה מסעות

סיון הר שפי

 

גוש קטיף, קיץ תשס”ה

 

“וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ
אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה”
(מלכים א, ו)

 

עשר מסעות נסעה השכינה, מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן הבית, מן מפתן הבית לַכרובים, ומן הכרובים לַשער הקדמוני, משער הקדמוני לחצר, מן החצר לגג, מן הגג למזבח, מן המזבח לחומה, מן החומה לעיר, מן העיר להר הזיתים.

 

א

 

מִיָּמִין לִשְׂמֹאל בַּמִּטָּה הַזּוּגִית,
מִתְהַפֶּכֶת וְשׁוֹאֶפֶת עָמֹק אֶת חֲלוֹמוֹתֵינוּ
שֶׁנַּשְׁאִיר מֵאָחוֹר.
מֵהַצַּד שֶׁלְּךָ לַצַּד שֶׁלִּי,
מֵרֵיחַ גּוּפְךָ אֶל רֵיחַ גּוּפִי
שֶׁנַּשְׁאִיר מֵאָחוֹר.
יְמֵי הַהִתְנַתְּקוּת נָפְלוּ לִהְיוֹת יְמֵי נִדּוּתִי,
בַּמָּקוֹם בּוֹ הִתְפַּלַּלְתִּי וּתְהֵא מִטָּתִי שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ
הַסֶּדֶק מִתְרַחֵב,
כַּף יָד לֵאָה נִשְׁמֶטֶת
רֵאשִׁית פְּרֵדָה.
צָהֳרַיִם וְאֵין כֹּחַ לָצֵאת מֵהַמִּטָּה
לְמִיתָה
לִפְרָחִים שֶׁיִּקְמְלוּ בַּחֲמָמוֹת
עַד תָּבוֹא יָד זָרָה לְהַשְׁקוֹתָם.
יָד זָרָה קוֹטֶפֶת אוֹתִי מִגּוּשׁ הַשְּׂמִיכוֹת וְהַסְּדִינִים
יָדִי הַזָּרָה לִי נִשְׁלַחַת לְהוֹרִיד תְּרִיסִים
אֶצְבָּעִי הַנָּכְרִיָּה עַל הַמֶּתֶג
מִשְׁתַּהָה:
כָּל חֻמּוֹ שֶׁל הַחֶדֶר נִשְׁאָב אֶל גֻּמּוֹת הַחֵן בַּמַּצָּעִים
שֶׁהוֹתַרְנוּ מֵאָחוֹר
מַצָּע רַךְ
לְחָלָל קָשֶׁה.
ב

 

מֵחֲדַר הַשֵּׁנָה לַחֲדַר הַיְלָדִים.
הַקִּירוֹת עֲרֻמִּים כִּבְיוֹם הִוָּלְדָם
מְצֻמָּקִים כִּבְיוֹם הַמָּוֶת בְּרִגְעֵי הַטָּהֳרָה
כְּשֶׁהַגּוּף וַתְרָן וְסַלְחָן
מַפְטִיר אַחַר נִשְׁמָתוֹ בְּשָׂפָה רָפָה.
כְּמוֹ בְּכָל הַלְּוָיוֹת שֶׁל הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת,
הַסִּדּוּר הָרָגִיל: הַיְלָדִים אֵצֶל סַבְתָּא אַשְׁקְלוֹן
עַד יַעֲבֹר זַעַם.
אֵיכָה הוּעַם זְהַב עֵינֵיהֶם,
הַקָּטָן רָצָה לַהֲרֹס עַד עָפָר אֶת הַבַּיִת
בָּכָה וְגֵרֵד אֶת הַטִּיחַ בְּצִפָּרְנָיו
חָפַר לְהוֹצִיא מֵהַגִּנָּה שֶׁלֶד צִפּוֹר שֶׁקָּבַר.
אֵיכָה נָדַם סֶלַע הָרוּחוֹת הַחַיּוֹת,
הָיוּ לְזִכְרוֹנוֹת אֲסוּרִים בָּרָהִיטִים
הָיוּ לְמִטַּלְטְלִים
וְרַק הֵד פְּסִיעוֹתַי הָאַחֲרוֹנוֹת בַּחֶדֶר
נִכְסֵי דְּלָא נָיְדֵי.

ג

 

מֵחֲדַר הַיְלָדִים לַסָּלוֹן.
אוֹרְחִים רְפָאִים יְשׁוּבִים מִזְרָחִית עַל סַפּוֹת הָאוֹר
שֶׁמְּטִילִים חֲרַכֵּי הַתְּרִיסִים לְאֹרֶךְ הַקִּירוֹת,
שׁוֹתִים כּוֹס קַהְוָה וּמוֹדְדִים בְּעֵינַיִם נוֹצְצוֹת אֶת מַזָּלָם,
פּוֹסְחִים עָלַי עוֹמֶדֶת בַּמַּשְׁקוֹף מוּצֶפֶת דָּם,
אֲנִי שְׁקוּפָה וְאֵינִי מִמַּזָּלָם הַטּוֹב
אַף לֹא אוֹרַחַת בְּבֵיתִי.
כִּלְהֵאָחֵז בְּיָדִית אוֹטוֹבּוּס מִטַּלְטֵל
שֶׁלֹּא לִפֹּל
יָדִי נִשְׁלְחָה אֶל הַמְּזוּזָה לְנַשֵּׁק
וְחָזְרָה,
יָדִי הַזָּרָה נִשְׁלְחָה בַּשֵּׁנִית
וְעָקְרָה
אֲנָחָה מִלֵּב הַמַּשְׁקוֹף
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל
אֵינֶנִּי.

ד

 

מִן הַסָּלוֹן לַמִּטְבָּח
הַכֵּלִים נִשְׁבְּרוּ
אֲנִי אוֹסֶפֶת רְסִיסִים בְּמוֹ יָדַי
כְּאֵב כָּזֶה, חַד:
אִם ה’ לֹא יִבְנֶה בַּיִת
שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ
הַאִם בֵּית שָׁוְא?
הַשְּׁבִיל שֶׁנִּסְלַל אֶל הַיָּם,
הַחֲמָמוֹת הַפּוֹרְחוֹת,
וְאוּלַי
לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם?

 

וְשׁוּב אֶצְבָּעִי עַל הַמֶּתֶג
יְהִי חֹשֶךְ.
הָאוֹר אוֹזֵל מִן הַחֲדָרִים
מִסְתַּלֵּק כְּדָם מִן הַגּוּף.
כָּל הַמְּנוֹרוֹת עַכְשָׁו
זָהָב סָגוּר.

 

ה

 

מִן הַמִּטְבָּח אֶל מִפְתַּן הַבַּיִת
פָּנַי פְּנִימָה וְגַבִּי אֶל הָעוֹלָם
אֲנִי מַפְסִיעָה אָחוֹר,
מַעֲלָה בְּדַעְתִּי עוֹד כַּמָּה וְכַמָּה אֲנָשִׁים
שֶׁזּוֹ תְּהֵא לָהֶם מֵעַתָּה צוּרַת הֲלִיכָתָם בָּעוֹלָם.
דְּמוּתִי אֵינָהּ מְמַלְּאָה אֶת הַמִּפְתָּן,
מְרַחֶפֶת, קְטַנָּה מִתָּמִיד
בֵּין הַמַּשְׁקוֹפִים שֶׁהִקְדִּירוּ,
מְנֻתֶּקֶת
כְּמוֹ אוֹתִיּוֹת בס”ד בְּפֶתַח
מוֹדַעַת אֵבֶל.
מַה נִּלְחָשׁ בֵּין הַיָּד לְיָדִית הַדֶּלֶת
בַּמַּגָּע הַמְיֻזָּע וְהָרוֹעֵד?
מָהֵן הַמִּלִּים שֶׁאֵינָן מְיֻתָּרוֹת
בֵּין הַסַּד לַסַּדָּן?
בְּסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא.

ו

 

בְּצַעַד אֶחָד מִן הַמִּפְתָּן הַחוּצָה:
כָּךְ מָצָא עַצְמוֹ אָדָם מִחוּץ לְשַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן.
הוּא רָבַץ תַּחְתָּיו
יָדָיו עַל סוֹרְגֵי הַשַּׁעַר,
וְהַחַיּוֹת לָהֶן קָרָא פַּעַם בְּשֵׁם
מְיַלְּלוֹת וּמְלַקְּקוֹת אֶת יָדָיו
מִן הָעֵבֶר הָאַחֵר.
הוּא יָשַׁב כָּךְ כַּמָּה חֳדָשִׁים, אָדָם,
מַעֲבִיר בְּמַחְשַׁבְתּוֹ אֶת
הַצַּעַד הָאֶחָד.
בְּצַעַד אֶחָד מִן הַמִּפְתָּן הַחוּצָה:
אֲנִי בַּמִּרְפֶּסֶת.
הַמִּרְפֶּסֶת סִפּוּן הַבַּיִת,
הַמִּרְפֶּסֶת הָרְחָבָה וּמַכְנִיסַת אוֹרְחִים, עַכְשָׁו
אֶגְרוֹף קָמוּץ.
פַּעֲמוֹנֵי הָרוּחַ
הַמּוּסִיקָה הַיְחִידָה שֶׁיָּכוֹל
לָשֵׂאת

ז

 

מִן הַמִּרְפֶּסֶת לַגַּג,
בְּסֻלַּם חֲבָלִים.
הַגַּג הוּא מִבְצָר אַחֲרוֹן,
הֲכִי קָרוֹב לַשָּׁמַיִם.
עַל הַגַּגּוֹת סָבִיב, כִּכְלֵי חֶרֶס יְבֵשִׁים,
חֲבֵרַי נְבִיאִים שְׁבוּרִים עוֹד מְצַפִּים לְנֵס,
עוֹתְרִים לְנֹכַח בָּתֵּיהֶם פְּעוּרֵי הַפֶּה.
שְׁכֵנִי אֶתְמוֹל הִצִּיב גַּגּוֹ,
הָרְעָפִים כְּחֻלִּים עָלוּ בְּיֹקֶר
וּמָה אִכְפַּת לוֹ בְּעֶצֶם שֶׁיִּהְיוּ אֲדֻמִּים,
מָה אִכְפַּת לוֹ שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְעָפִים כְּלָל,
אֲבָל הוּא הִתְעַקֵּשׁ עַל כָּחֹל
וְקַרְנִי אָמְרָה: בָּרֶגַע שֶׁיִּתְפַּשֵּׁר, סִימָן
שֶׁהַפְּרֵדָה הֵחֵלָּה.
וְהוּא עֲדַיִן לֹא נִפְרַד, אֲנִי רוֹאָה
גַּם הוּא עָלָה עַכְשָׁו אֶל גַּג בֵּיתוֹ
עִם שִׁמְשִׁיָּה וְסֵפֶר, כִּבְכָל יוֹם קַיִץ שִׁגְרָתִי
וְהוּא עֲדַיִן לֹא אָרַז.
רַק אֱ-לֹהִים יוֹדֵעַ אֵיךְ נִפְרָד אָדָם כָּזֶה
אוּלַי כְּמוֹ קֶרַע בַּבָּשָׂר הַחַי.
בְּקַו הָאֹפֶק
מִי זֶה מַעֲלֶה תִּימְרוֹת אָבָק
הַאִם הַדַּחְפּוֹרִים קְרֵבִים?
אֲנִי שָׂמָה רֹאשִׁי בֵּין בִּרְכַּי, עוֹצֶמֶת עֵינַיִם – –

 

וְסָלָחְתָּ אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ.

 

ח

 

וּמִן הַגַּג אֲנִי יוֹרֶדֶת עוֹד לִפְנֵי הָרַעַשׁ
אֶל הֶחָצֵר הַגְּדוֹלָה,
אֶל הַסַּפְסָל הַמִּתְנַדְנֵד עָלָיו דִּמִּיתִי לְהִזְדַּקֵּן
מְחֹרֶצֶת כַּזַּיִת,
עֲנֵפָה כַּתְּאֵנָה
שֶׁשָּׁתַלְתִּי וּבֵרַכְתִּי: לְשִׁבְעִים שָׁנָה.

הָיִיתִי כְּחוֹלְמִים

 

ט

 

מֵהֶחָצֵר אֶל שׁוּרַת הַחֲמָמוֹת
רֵיחַ פִּרְחֵי הַיִּצּוּא וְעִשְּׂבֵי הַתַּבְלִין
מַכֶּה בַּנְּחִירַיִם, מַעֲלֶה דְּמָעוֹת.
בַּמָּקוֹם בּוֹ שְׁתִילֵי הַכֻּסְבָּרָה מַבְקִיעִים
וְאוֹמְרִים אֶת שִׁירַת הָעֲשָׂבִים שֶׁלָּהֶם,
וּכְשֶׁהַלֵּב מִן הַשִּׁירָה מִתְמַלֵּא וּמִשְׁתּוֹקֵק –
אֶצְבָּעִי מְלַטֶּפֶת אֶת נְקֻדַּת הַחִבּוּר הָרַךְ וְהַפָּגִיעַ
אֶצְבָּעִי מְשַׂרְטֶטֶת עִגּוּל בָּאֲדָמָה שֶׁסְּבִיב רַגְלַי:
כָּאן אֲנִי.
וְאַחַר כָּךְ אֲנִי בּוֹטֶשֶׁת בְּרַגְלַי
מַעֲלָה עָלַי עֲנָנָה חוּמָה.
וּמִן הַחֲמָמוֹת אֲנִי יוֹצֵאת אֶל
עוֹלָם קַר

י

 

בִּידֵי מִכְמוֹרוֹת רֵיקוֹת
בְּלֵב גֵּאוּת וָשֶׁפֶל
אֲנִי נִגֶּשֶׁת אֶל הַיָּם.
יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ,
אִם תַּשְׁלִיךְ אֶבֶן לַיָּם, וְלֹא נוֹדַע כִּי בָּאָה אֶל קִרְבּוֹ.
אִם סִירָה מְהִירָה תִּקְרַע פַּס בַּמַּיִם, יִתְאַחוּ מִיָּד.
לַמַּיִם הַתִּקּוּן הֲכִי מָהִיר,
יְלַמְּדֵנוּ.
אוֹ לְפָחוֹת יְדוֹבֵב הַמֶּלַח כָּל פְּצָעַי
לוֹמַר שִׁירָה
עֵת מַעֲשֵׂי יָדַי טוֹבְעִים.

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת אֶת הַחוֹל בּוֹ מְבוֹסְסוֹת רַגְלַי:
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם.
הַחוֹל מוֹשֵׁךְ וּמַעֲמִיק אֶת הַצְּעָדִים
אֲבָל זוֹ אַשְׁלָיָה: בִּמְהֵרָה יִמָּחוּ עִקְּבוֹתַי
כְּעִקְּבוֹת הַצִּפֳּרִים,
וְאִישׁ לֹא יָקִים מִקְדָּשׁ בַּמָּקוֹם בּוֹ
נִתְּקוּ רַגְלַי מֵאַדְמָתִי.
הַהַבְטָחָה, כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת
מִתְפַּזֶּרֶת

 

– – –

עֵינַי אֶל חַלּוֹנֵי הַבַּיִת
שְׁקוּפִים אֲטוּמִים
עֵינַיִם מוּל עֵינַיִם
שׁוֹאֲלוֹת:
כֵּיצַד אֶסְגֹּר אֶת בֵּיתִי,
בִּטְרִיקָה?
בִּנְשִׁיקָה?
(הַאִם עוֹד מְנַשְּׁקִים הַיּוֹם אֲדָמָה?)

 

כֵּיצַד אֶסְגֹּר אֶת בֵּיתִי,
בִּנְעִילָה?
בִּתְפִלָּה?
בְּבַקָּשַׁת מְחִילָה?
אוֹ אַשְׁאִיר הַשַּׁעַר פָּתוּחַ וְאֹמַר
הֲרֵי אַתָּה מֻתָּר
לְכָל אָדָם
וְאֶנְעַל רַק שַׁעֲרֵי דְּמָעוֹת.

 

כֵּיצַד אֶסְגֹּר אֶת בֵּיתִי,
הַאִם אֶדְאַג לְצִלּוּם אַחֲרוֹן
וְשָׁם, הַאִם רַק הַבַּיִת, בַּיִת רֵיק,
אוֹ בֵּיתִי וַאֲנִי וּמִשְׁפַּחְתִּי וּמְחַיְּכִים?

 

כֵּיצַד,
הַאִם אַעֲלֶה אֵשׁ בְּכָל חַלּוֹנוֹתָיו
הַאִם אֶצְעַק תָּמוּת נַפְשִׁי עִם עַמּוּדֶיךָ
וְיִמְרְטוּ אוֹתִי מִן הַגַּג בִּזְרוֹעוֹת הַפְּלָדָה
אוֹ אֵצֵא לְאִטִּי, מְהֻרְהֶרֶת,
כְּמוֹ לַהֲלִיכָה סְתָמִית,
אֵצֵא בְּהֶסַּח הַדַּעַת
וְלֹא אָשׁוּב לְעוֹלָם?

 

 

 

משהיתה שכינה יוצאת מבית המקדש היתה חוזרת ומגפפת ומנשקת בכותלי בית המקדש ובעמודי בית המקדש ובוכה ואומרת הוֵי שלום בית מקדשי הוֵי שלום בית מלכותי הוֵי שלום בית יקרי הוֵי שלום בית מקדשי הוֵי שלום.

פורסם בעיתון מקור ראשון לאחר ההתנתקות.

תגובות פייסבוק