סופר

ס. גרינבוים

אודות

sgrinboim@gmail.com‏

מסה

“המפגש”, פרק א’ מתוך: ‘שרוליק הולמס בתעלומת הפמוטים’, רומן בכתובים

ס. גרינבוים

כשאני משחזר את האירועים אני נזכר שהרעיון היה של ר’ קלמן.

הייתי אז אברך צעיר, טרי-טרי, עדיין עם השעון המוזהב על היד. חיפשתי חברותא לסדר שלישי, לא במסגרת מחייבת אבל שהלימוד יהיה רציני.

יום אחד אני מהלך ברחובות ירושלים טרוד במחשבותיי, ולפתע אני פוגש את ר’ קלמן. היה לו איזה תפקיד משני בישיבה-קטנה שבה למדתי. “מה שלומך, וולפסון?” צהל לקראתי. “אני מחפש חברותא לסדר שלישי”, סיפרתי.

פניו של ר’ קלמן נעשו רציניות. “יש לי רעיון נועז”, אמר, “לך לבית הכנסת ‘זהרי לבנה’, בחדר האחורי תמצא אותו. קוראים לו שרוליק, שרוליק הולמס. הוא ביקש ממני למצוא לו חברותא. נראה לי שאתם תסתדרו לא רע”.

הודיתי לר’ קלמן בחום, ואז הוא אמר “תצטרך להתרגל אליו, יכול להיות שזה ייקח זמן, אבל יהיה שווה”.

“למה, יש איתו איזו בעיה?” התפלאתי.

“לא הייתי מגדיר את זה ‘בעיה’. כבר תראה בעצמך…” חתם ר’ קלמן ונפנה לדרכו.

באותו ערב פסעתי לעבר בית הכנסת ‘זהרי לבנה’. בחדר האחורי ראיתי אדם צנום יושב בעיניים עצומות, לא נע ולא זע, מצחו חרוש קמטים והוא נראה מרוכז עד כאב.

“סליחה, אתה הרב הולמס?”

שריר לא נע בפניו.

“סליחה”, ניסיתי יותר בקול, “ר’ קלמן הפנה אותי אליך”.

האיש לא נע ולא זע. אילולא ראיתי את אצבעותיו המתופפות הייתי יכול לחשוב שהוא ישן.

“סליחה, הרב הולמס. אנחנו אמורים להתחיל ללמוד אז…”

“שתוק!” הרים את קולו לפתע, וחזר במהירות מפתיעה לתנוחת הריכוז.

מעוצמת ההלם עמדתי המום דקה ארוכה ובהיתי בו, ממולל את מגבעתי בידי.

חיוך גדול התפשט על פניו. “כמובן”, לחש בעונג, “לרמב”ם הייתה את הגירסה שהב”ח שלל, הכול מסתדר…”

עיניו נפקחו, הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש. “שלום וולפסון”, פנה אליי בחדות, “סליחה על חוסר הנימוס מקודם. המאמץ להיות מנומס עלול לבזבז לי תאים במוח שמנוצלים לדברים חשובים יותר”. מהירות הדיבור שלו הייתה בלתי נתפסת, אבל הרהיטות וחיתוך הדברים גרמו שאבין במדויק כל מילה.

“שלום הרב הולמס”, פתחתי.

“זו פעם שלישית שאתה קורא לי כך”, חתך אותי, “אתה עושה בכך שתי טעויות. אחת – אני לא צריך לשמוע דבר יותר מפעם אחת כדי לקלוט אותו באופן סופי ובלתי הפיך. שתיים – החל מרגע זה ועד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן, תקרא לי רק שרוליק. לא הרב, ולא הולמס. אין לי זמן וכוח להתנחמדויות, ברור וולפסון?”

עמדתי מולו בפה פעור. לבסוף הצלחתי לשאול: “רגע, מאיפה אתה יודע שקוראים לי וולפסון?”

בת שחוק קלושה עברה על פניו, הוא עבר לדבר בטון איטי ומודגש: “בדיוק מהיכן שאני יודע שאתה גר ברחוב סורוצקין 43 קומה שנייה, שאתה נוסע לכולל בקו 59 של השעה שמונה ורבע, שאתה לומד יבמות, ושאתה תקוע עכשיו בתוס’ הגדול בדף ע”ג עמוד ב'”.

ההלם ניכר על פניי.

“שנשב ללמוד?”, פתח את הגמרא.

“אבל רגע, מאיפה ידעת את כל הפרטים הללו?”

“השם ‘וולפסון’ רשום על המדבקה במגבעת שלך לצד מספר הטלפון שלך, מספר שעל פי חישוב מתמטי פשוט שייך לדירה ברחוב סורוצקין 43”. אמר הולמס בטון משועמם. “רוב הבגדים שלך חדשים למדי מלבד הכובע שאתה אוחז בידיך, כובע בורסלינו בן שנתיים וחצי על פי הערכתי. אף אחד לא קונה בורסלינו ליום חול. אם כן, רכשת כובע חדש והפכת את הכובע שהיה של שבת לכובע של יום חול – מה שמוכיח את העובדה שהתחתנת לאחרונה. לפני ארבעה חודשים נפטר זקן בשם מנחם ברומר שהיה גר בקומה השנייה של בניין 43 ברחוב סורוצקין, ומרב הסיכויים הם שאתה גר שם כיום במקומו. הפתק שאתה אוחז בידך, שרשמת מצידו האחורי ‘זהרי לבנה שרוליק הולמס’, הוא קבלה של נהג האוטובוס, שמופיעים עליה השעה והקו שאתה נוסע בהם”.

“ו… יבמות, והתוס’ בדף ע”ג עמוד ב’?”

“אה, זה? קלמן אמר לי. אלמנטרי וולפסון”.

לצפייה ביצירה

חרדים תלמידי חכמים