משורר, פזמונאי

עקיבא נוף

אודות

ושוב מופגזת אלטלנה

וְשׁוּב מֻפְגֶּזֶת אַלְטָלֵנָה
וְהַסֵּזוֹן, שׁוּב, בְּלִי לַחְדֹּל,
כְּשֶׁהַשִּׂנְאָה, מֵאָז, עוֹדֶנָּה,
הֲרֵיהִי שׁוּב כָּאן, וּבְגָדוֹל.
עוטָה מִלִּים שֶׁל צוּף וְיֹפִי,
כְּשֶׁבָּאַחֵר רוֹאִים רַק דֹּפִי,
נוטֶפֶת טוֹן שֶׁל הִתְנַשְׁאוּת –
אֲבָל שָׁרִים הֵם עַל “רֵעוּּת”,
בְּלִי גְּבוּל לְרֹעַ, לַצְּבִיעוּת
וּמְכַנִּים הֵם זֹאת – “סְבִירוּת”
כְּמוֹ הַהוּא, שֶׁחָמָס וְרָצַח אֶת הוֹרָיו
וּפוֹנֶה לַשּׁוֹפֵט לְבַקֵּשׁ רַחֲמָיו,
שֶׁהֲרֵיהוּ יָתוֹם גַּם מֵ-אֵם גַּם מִ-אָב;

טוֹבְלִים וְשֶׁרֶץ בְּיָדָם
עַל דֵּמוֹקְרַטְיָה מְדַבְּרִים,
תּוֹךְ הִתְעַלְּמוּת עַל כִּי הָעָם –
בַּקַּלְפִּי סָח דְּבָרִים בְּרוּרִים:
מִי הַמּוֹבִיל וּמָה הַדֶּרֶךְ
וּמָה “נָאוֹר” וּמָה “נָבוֹן”,
כָּל קוֹל בַּקַּלְפִּי הוּא שְׁוֵה עֵרֶךְ
וְאֵין יִתְרוֹן לְאַף צְפוֹן-בּוֹן.

אֶל רוֹמָא צָעֲדוּ פָאשִׁיסְטִים,
נושאֵי דְּגָלִים, צוֹוְחֵי קְלָלוֹת,
אַחֲרֵי הַדּוּצֶ’ה, מוּסוֹלִינִי,
הַשָּׁלָב הַבָּא הָיָה – אָלוֹת.
בְּכֹחַ מְאֻרְגָּן, מֻפְגָּן,
עָלוּ עַל רוֹמָא בְּמִצְעַד,
עַכְשָׁו, מַעְתִּיקִים לְכָאן,
מוֹפָע – “הַקַּלְפִּי בָּהּ נִבְעַט”.
קוֹרְאִים לְפּוּטְש לְלֹא בְּחִירוֹת

חוֹרְצִים פְּסַק דִּין בְּלֹא מִשְׁפָּט,
כְּמוֹ נֵירוֹן – אֵש שׁוֹלְחִים לִבְעוֹר
וּבוֹ בַּזְּמַן – נוֹגְנִים כִּנּוֹר.
מְמַלְמְלִים בְּקוֹל מוּנְמָך:
“לֹא מִשֶּׁלָּנוּ הוּא”, הִלְכָּךְ –
לֹא יְצֹרַף, לֹא יְסֻפַּח,
לִקְהָלֵנוּ, בְּנֵי פַּלְמָ”ח”…

וְאַף בְּתוֹךְ תּוֹכָם – שִׂנְאָה,
וּתְהוֹמוֹת בִּלְתִּי נֶחְצִים
בֵּין אָח לְאָח, בֵּין אֵם לִבְנָהּ,
כְּמוֹ בְּפִלּוּג הַקִּבּוּצִים,
וְהֵם לְכָךְ, כַּמָּה נֶחְמָד,
קָרְאוּ – “אִחוּד” וְ”מְאֻחָד”.

כֵּן, אֲנִי לְעוֹלָם, לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח
אֵיךְ אָבִי מֵעֲבוֹדָה הֻדַּח
כִּי הָיָה רֵוִיזְיוֹנִיסְט שֶׁבָּאֵצֶ”ל תָּמַךְ.
זוֹ הַנּוֹרְמָה הָיְתָה עַד בּוֹא מַהְפָּךְ,
וְאָסוּר כִּי נַחֲזֹר וּלְשָׁם נִלָּקַח.

וְגַם אִזְכּוּר כִּי שָלְלוּ
אֶת פְּרַס אָקוּ”ם מֵאֲרִיאֵל
וְאֵיךְ לִשְׁנִיצֶר הֵם בִּטְּלוּ
אֶת קַבָּלַת פְּרַס יִשְׂרָאֵל.
אֶת בַּרְדּוּגוֹ וְקֹר דָּחֲקוּ מִ-גַּלָּ”צ אֶל הַחוּץ
וְגַם אֲחִימֵאִיר הֻדַּח מֵעֲרוּץ
“זֶה בִּכְלָל לֹא פּוֹלִיטִי” – עָנוּ כִּדְבָעֵי,
“זֶה הַכֹּל מַמְלַכְתִּי וְרַק מִקְצוֹעִי”.

הַכֹּל – בְּמַשְׂטֵמָה גֵּאָה
שֶׁל מִתְנַשְּׂאִים סְפוּגֵי שִׂנְאָה,
הַמְּמַנִּים עַצְמָם לִפְסֹק
מָה הַדֵּעָה וּמָה הַחֹק,
וּמִי ״נָאוֹר” וּמִי “בְּסֵדֶר”
וְכָל הַיֶּתֶר הֵם רַק – ״עֵדֶר “.

אַתֶּם הַשּׁוֹלְפִים סַכִּינִים בְּשִׁדּוּר,
תְּגַלוּ לְמוּלְכֶם עָם נָבוֹן וסָדוּר.
אַתֶּם, בְּנֵי זִמְרִי, הַקְשִׁיבוּ נָא טוֹב:
בְּתֵבַת הַקַּלְפִּי – אֲנַחְנוּ הָרֹב,
וְשׁוּב לֹא נִסְפֹּג הַ”תּוֹתָח הַקָּדוֹשׁ”,
דָּמֵנוּ מִכֶּם אֲנַחְנוּ נִדְרֹשׁ;
נָגֵן עַל הַכְּנֶסֶת, שֶׁבִּטּוּי הִיא לַרוֹב,
נִבְלֹם אֶת דַּרְכָּם שֶׁל פּוֹרְעֵי הָרְחוֹב,
וְעֵת תִּתְאַמְּצוּ כָּל גָּדֵר כָּאן לִשְׁבֹּר,
אֶת יֶדְכֶם הַפּוֹרַעַת נֵדַע לַעֲצֹר
דֵּמוֹקְרַטְיַת אֱמֶת אֲנַחְנוּ נִנְצֹר
נַחְסֹם אֶת הַפּוּטְצ’ – בִּיְּמִינֵנוּ הָאוֹר.