משורר

שחר מדמון

אודות

עם הרוח

היה זה ערב לציון ארבע עשרה שנים להקמתה של ‘עקבי־צאן’ על כתף רמה בצפון השומרון. צידה האחד צופה לים התיכון והשני אל הבקעה. חברי הישוב כולם התיישבו על המדשאה מול המרכז קהילתי לצפות במחזה שהעמידו ילדי הישוב. שמעתי את שמי נאמר כל כמה שניות ‘רות….רות..’ הרמתי את ראשי ובחנתי אם ניתן להתעלם מהקריאה ולהמשיך במשימתי. השנה מלאו לי שמונה עשרה והחלטתי לקבל על עצמי לרכז את האירוע, רגע לפני שאני עוזבת את המרכז ויוצאת לשירות הלאומי. הייתי בכורת משפחת מאירי. בת לצבי ורחל ואחות גדולה לגדיד, שירת הים, תובל וחוף.
“את תחזיקי את החוט ואני אזרוק את השלט” הנחה תובל את בדולח “אבל תחזיקי חזק. לא משנה כמה זה יכאב את לא עוזבת” מתח עבורה את החוט והפקיד בידה.
“ברור!” מחתה בדולח על רמזי ההאשמות וכיווצה את מצחה בהפגנת נחישות. תובל זירז עצמו מטה כשצעדי האפרוח שלו תופפים קלות על במת העץ של המרכז הקהילתי של ‘עקבי־צאן’. כל זוג מילדי כיתה ד’ קיבל משימה לפסל מילה אחת מהפסוק ולהעמידה בראש תפאורת האירוע. התפאורה הייתה תלויה בין הבמה לבין התורן הנושא את דגל ישראל לצד דגל גוש קטיף. אלא שתובל, אחי הקטן, על אף שקטן הוא מאוד ביחס לגילו ולכן זכה לכינוי ‘גוזל’, העלה בראשו רעיון גדול וסירב להעמיד את כתובתם שלו ושל בדולח על עמוד כשאר הזוגות. לדעתו העמוד יפגע בְּזַכּוּת אותיות ‘שמע’ ולכן יש לתלותה על חוט ‘שמשון’ דק שהלילה יצפינו מעיני הקהל, בעזרת ווים שחיבר מאחורי כל אות.
“את מוכנה?”
“כן” ענתה בדולח כאילו התעוררה משנתה ונדרכה במקומה. היא הייתה אף יותר קטנה ממנו וזכתה לכינוי ‘אפרוח’. זה לא הפריע לתובל לדחוק בה להצטרף לתעלוליו ולא פעם אף להיפגע מכך.
“אחת…..שתיים……ש…..לוש!” קרא וזרק את ה’ש’. “יופי! מצוין! חכי אני זורק עכשיו את ה’מ'”
“אל תדאג! אני מחזיקה!” הוסיפה בדולח אף כי הרגישה את החוט פוצע את ידה הרכה.
הפעם התעצל אחי לספור וזרק את ה’מ’ מבלי להתריע וכמעט ונשמט החוט מידה של בדולח.
“תחזיקי חזק!”
“אני מחזיקה!” אמרה ומשכה את החוט האוחז באותיות שכמעט ונוגעות בקרקע.
“אל תשכח לספור.”
“אחת….. מוכנה?”
“כן!” קראה בדולח, שליפפה את החוט על שתי ידיה ועצמה את עיניה בחוזקה.
“אחת…..שתיים….שלוש!” זרק תובל את ה ‘ע’ והחבל שקע מטה כשהוא מושך את ידיה הנאמנות של בדולח יחד אתו אל תחתית הבמה. הכתובת התפזרה על הקרקע ובדולח נפלה על פניה ונחבלה בראשה. אחי הקטן פתח במנוסה אל מחבואו הידוע, מאחורי המחסן הישן של אבא ואני נזעקתי לעזרתה של האפרוחית העזובה. הבכי המר ספוג העלבון כאילו ביקש ‘אל תגידי אמרתי לך’, ואני לא אמרתי למרות שתמיד הזהרתי אותה מלהיגרר אחר הרעיונות של אחי. הפעם רק ליוויתי אותה אל השירותים, שטפתי את פניה וסידרתי את חצאיתה המאובקת.
“רות?” קראה אלי בדולח כשהיא מנגבת את פניה.
“כן אפרוח?” התכופפתי אליה.
“את כועסת עלינו?”
“אני אף פעם לא כועסת” אמרתי וליוויתי אותה חזרה אל הטקס.
כעבור חצי שעה הונפה הכתובת “ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד” והאפרוחית טמנה את ראשה בנעליה המתנדנדות בעצבנות.
לאחר האירוע הוריי ואחיי עזרו לי לקפל את אביזריי האירוע וצעדנו יחד חזרה אל הבית. המולת צעדינו הקרבים אל חצר הבית נשמעה מתוך המחסן, ובניסיונו לשפר מחבוא הרעיש אחי תובל את המגרפה הישנה במחסן.
“יש לנו עכבר במחסן! אולי נלך לבדוק” קרא אבא בקול רם וכולנו צחקנו.
“זה לא עכבר, אבא, זה אפרוח.” תיקנתי.
“אפרוחים לא עושים תעלולים שכאלה. זה יותר מתאים לעכבר. שנלך לבדוק?”
“די, עזוב אותו צבי” אמרה אימי חרש לאבי.
“מה יש? סתם נתלוצץ אתו.”
“לא, דיי! הוא בטח גם ככה יסתתר שם שבוע מהחברים שלו אחרי כל זה.”
“נו, אז יסתתר שבוע. עד הבר¬־מצווה זה יעבור.” צחק אבא וויתר על המחסן הישר אל הבית.
הופתענו כשאחי פקע ממחבואו כעבור עשר דקות בלבד. הוא התייצב בסלון הבית כשהוריי, כהרגלם בכל ערב, שותים קפה ומשוחחים. הוא היה זועף.
“נו, על מי אתה זועף? מי אשם? בוא נשמע.”
“מי?!! מי?!! זו רות המטומטמת הזאת!” פתח בצווחת גרון אשר מיהרה להיחנק בדמעות ומכאן והלאה דבר מדבריו לא היה מובן להוריי. אך לי הכול היה מובן. מיהרתי אל הסלון במגננה חרוצה.
“מה אתה רוצה, טפשון?! מי אמר לך להתחכם עם הכתובת? אני?! אני ניסיתי לשכנע אותך לרדת מזה, טמבל!”
“די רות!” ניסתה אימי לפייס.
“מה רות?!”
“מה ‘מה רות’? את בגיל שלו? נו, באמת, את לא צריכה להגיב.”
“אבל את שומעת מה הוא אומר?”
“הוא יכול להגיד. זה לא אומר כלום, נו באמת.” הצטרף אבי.
” אני ועוד איך אגיד!! זאת היא עם העיניים הרעות שלה. היא כל הזמן מורידה לי את הרוח” התייפח תובל.
הורי החלו לחייך ואחר כך לצחוק. אחי השתמש במושג ה’רוח’ בכדי לתרץ כל מעשה תמוה שעלה בראשו. כשרצה בירך אבי על כך ואף השווה אותו לדויד המלך, וכשרצה היה מגחך עליו כאילו היה סירה השטה הרחק מן החוף.
“תפסיקו לצחוק עלי! אתם כולכם לא מבינים.”
“בוא תובי!” קראה אימי. “בוא, נו! בוא אלי אני רוצה להגיד לך משהו.”
“לא רוצה!” צרח תובל. “אני לא כמוה! אני אף פעם לא יהיה כמוה! שהיא עושה כל מה שאומרים לה כמו רובוט.”
“מה זה קשור, תובי?! נו, בוא רגע.”
“קשור! זה קשור! אין לה רוח אז היא מנסה להפיל את שלי! אני לא אתן לה!!” אמר והביט הישר בעיניי. “שמעת!! אני לא אתן לללל……ךךךךךך!!!!!!” ובצרחה זו פנה אל חדרו.
“אוי, כמה רוח” אמר אבי בבדיחות ואימי צחקה ודחקה בו בידה.
“די, צבי!”
תובל משך ממיטתו את מצעיו ויצא לישון בחצר. הוא ידע שברגעים כאלו הוריי זונחים את חוקי המשמעת של הבית ומניחים לזעם לעבור. ומכיוון שתמיד אהב לישון בחוץ חשב שיהיה זה בזבוז לוותר על היתר זמני זה.
בעוד אחי הלך לישון עם יתושיי תמוז, אני הלכתי לישון עם הגדרתי כ’חסרת רוח’. אני מכירה את אחי הקטן ממני, מזה עשור. גרונו לא משקר. ידעתי שמחר, בין אם ארצה ובין אם לאו, ליבי יחפש רוח. הרבה רוח. כל רוח.
*******
מאמצע תמוז עד אמצע אב האוויר יבלבל גם את אפה המחודד של נערה קפדנית ומאופקת. הבלי החום כעת עולים מהקרקע בשווה ללהט קרני השמש. הראוי והכדאי נאבקים זה בזה בזירה של מעיינות הרחצה ובתי הכנסת והמדרש. אכילת בשר כסימן לצאת הילדים לחופש עם מיעוט השימחה בשל ציון חורבן ירושלים, ואיסור חדש לעומת מבצעי סוף העונה בחנויות.
נוסף לכל אלו היא שעתם היפה של הנערים ברכביהם הראשונים, עם גופיה וסיגריה וחלון פתוח ממהרים להספיק לנשום קצת חופש לפני הגיוס. שיער פרוע ולוח זמנים גמיש ממסטיק ממכר ומדבק. אני יכולתי להם. עמדתי עיקשת לנוכח רעמי החבורות הנוהמים בחלוני עד לפנות בוקר בצלילי זכוכית, וצחוק מעמקי המעיים. בפניי עמדה הזדמנות לסיים קורס תקשורת מזורז באוניברסיטה ובכך להתקבל לשירות לאומי בתחום. אך תמוז והכביש החם עליו התגלגלו גלגלי מכוניתו של הושעיה הצליחו לבלבל אף אותי. הושעיה היה בנם של יצחק ורחל עמאר מ’מעלה צמר’. הוא היה בגילי, ולפני שפרש לחיי הגבעות היה מדריך יחד איתי במרכז הקהילתי. ‘מעלה צמר’ היא גבעה הסמוכה לעקבי צאן, מעין שכונה נפרדת הנשענת על כתף ההר אך השונה בתכליתה. שם גרות עשר משפחות הממעיטות להתחכך בגורמי הממסד. לעומתם, בראש ההר שוכנת שכונת ‘גדרות־צאן’, אותה הקימה משפחת ‘סלע’ וכיום גרות שם חמש משפחות המסרבות לכל סממן ממסדי גם כזה הקשור לממסד על ידי צד שלישי, ולפעמים גם רביעי. שביל הכורכר המוביל אל ‘גדרות צאן’ דרך ‘מעלה צמר’ כאילו אוגר את חיבת הפסיעות של תושבי ‘עקבי צאן’ הנהנים לבקר בגבעה בעלת הנוף המרהיב לשתי רוחות השמיים. בבוקר פועם לב הבקעה במזרח תחת אודם שמש ובערב נוצצים מי ים התיכון במערב. הטיילת עמוסה מהלכי כושר ואצנים, רוכבי אופניים ונערים בדרכם למדורה או קפה בנקודת התצפית. ביתו של הושעיה צופה למזרח ובגינתו מתכנסת חבורת נערים מדי ערב. לא כל המילים מותרות בחצר זו, ולא כל הרעיונות, והחכם ישים ליבו לכך. למרות ניסיונם להתרחק ככל האפשר מצילה של מדינת ישראל, את רוב פעילותם עושים חברי הגבעה דווקא ב’עקבי־צאן’ המזוהה עם הדגל והצבא, כך שעל אף שפלותה הגיאוגרפית תושבי ההר כולו נושאים אליה עיניהם.
הושעיה נסע באיטיות במקביל אליי, פוסעת מהכניסה לישוב אל עבר ביתי.
“למה את לא באה בערב? למה את סנובית? למה?” הטיח בי בחיוך. איני רוצה לדייק מה הייתה תשובתי כי הייתה מבולבלת. הסמקתי והרגשתי מוחמאת מעצם הפניה.
“רות, את יודעת שעוד חודש אני מתגייס. את תתגעגעי אלי ואז יהיה מאוחר.”
” מה..? לאן..?” ועוד כמה שאלות המשכתי לשאול מבלי להקשיב לתשובתו.
“תבואי הערב ונדבר. גם ככה הבנות שם שרוטות לגמרי, צריך מישהי חכמה שתעשה קצת סדר.”
“למה..? מה עם..? יש את חלי גם…”
“מה את משווה. היא סתומה לגמרי, כפרה עליה” הושעיה נשען כעת עם שני מרפקיו על החלון והרכב המשיך לנסוע לצידי. הרגשתי את ידי אוחזת בחוט ואת הושעיה מושך אותי אחריו. אולי אל דרך טובה ואולי אל תהום ואני ממש לא מתכוונת לעזוב את החוט, אלא ליפול אתו ביחד בעיניים עצומות.
“טוב, אז היום בערב. עכשיו אין לך תירוץ שלא ידעת.”
“בכיף.”
“כן? יאללה אש!! בעיניים היפות שלך שאת באה?”
“נראה” אמרתי ופניתי אל בייתי.
היום אלך לישון שמחה עם רמז חדש באמתחתי, ואפילו אם נאמר בצחוק, חשתי יש בו משום אמת. ישבתי מול המראה והבטתי בעיניי התכלת היפות שירשתי מסבתא נעמי. שיננתי בדמיוני את מהלכי הכיבוש והאהבה של הושעיה עד מנוחתי בזרועותיו. תלתלים פרועים מעטרים את כתפיו עד לזרועות חשופות שוודאי יבנו את ביתנו נתמך בסלע, על אחת מגבעות השומרון היתומות. אף תנועה או לבוש או קול שלי, בדמיון, זהה ולו במקצת לשל אימי. אני לא אכסה את שערי או אקצוץ חלילה, והושעיה לא יסתובב עם פאות כמו חבריו לישיבה. רעמת השיער המבודרת תפוזר עד בוקר על המיטה הרחבה. בטהרת היום תשאיר זכר על משענת הספה בסלון הצופה אל הוואדי. תתנופף ברוח בשבתנו במרפסת תחת סכך מעוטר בגפן. תברך אותי כל בוקר עם לכתו וכל ערב עם שובו. דבר לא יעצור את הפרא הערמוני מלבד לחישה אחת שלי, ומבט ישיר אל עיניו הספרדיות.
ניסיתי לדמיין את עצמי בין חבורת הלצים של הושעיה, יושבת לצידם במרפסת ביתו ומניחה לדברי הבאי ללטף את אזני. המחשבה העבירה בי צמרמורת אך קול גרונו הניחר של תובל עוד הדהד בי לצאת מהריבוע.
“פססס…ג’ינגית” הציץ אבי אל חדרי. “את יוצאת לאן שהו הערב?”
“לא… יודעת, למה?”
“אימא תחזור מאוחר ואני רוצה לצאת לשיעור בבית המדרש.”
בהיתי בדלת מספר שניות, מתחבטת עם עצמי ועם הרוח. “בסדר, אני כאן.”
“זה שיעור ארוך, זה רב חשוב שמגיע במיוחד לתת שיעור ו…”
“אין בעיה, אבא. אני גם ככה צריכה לסיים עבודה בתקשורת.”
“יופי, תודה. תשאלי אותם מה הם רוצים לארוחת ערב ותוודאי שתובל אוכל, אבל לא את הראש של שירת הים.”
“חה חה, מצחיק מאוד!” התפרץ תובל אל החדר. אני לא רוצה ארוחת ערב, אני רוצה לבוא איתך לשיעור.”
“זה לא בשבילך זה שיעור למבוגרים” אמר אבא והניח את ידו על ראשו של תובל.
“אז מה, בא לי” אמר העיקש והסיר את יד אבי מעל ראשו.
“אין שם כיבוד, לכל היותר קפה ומים.”
“לא איכפת לי” משך תובל בכתפיו. בעיניו היה מבט שאינו מתכוון להתפשר. חמדתי להפיל את רוחו.
“אתה ילד שלא יודע לקבל ‘לא!'” התערבתי.
“דיי את!” רטן. חזרתי אחר דבריו בלגלוג.
“מאיפה אתה מביא את הביטויים הללו? ‘דיי, את!’ מה זה? חוץ מזה שאבא מסביר לך שהשיעור הזה לא בשביל ילדים.” ניסיתי לדובב את מחשבותיו של אבי והפניתי אליו את מבטי לאישור. “ואתם תמיד בסוף נכנעים לרצונו.”
“דיי, את!” קראו שניהם יחד, ואבא כהרגלו צחק.
“לא ייאמן” קמתי מהכיסא אל המטבח להכין לחם מטוגן לשני אחיי הקטנים, חוף ושירת הים, וידעתי שתובל יתגנב לשיעור ואכן כך היה.
*******
“גו¬־זל!” שמע תובל קריאה מלעילית מרחוק, כשהוא מציץ מבעד לחלון בית הכנסת.
“ששששש!! טיפש! אבא שלי בפנים, אני לא אמור להיות פה.” החזיר תובל בלחישה צרודה ועצבנית.
“איפה האפרוח?” הגיח ‘כאצי’ בחריקת בלמי אופניים.
“מאיפה לי לדעת? תהיה בשקט!”
“מה אתה עושה פה?”
“מקשיב לשיעור.”
“מה זה, מה מדברים פה?”
“מדברים על ‘גדרות צאן’ ”
“נו, אז איפה אפרוח? למה לא קראת לה? מה אתם ברוגז בגלל הכתובת שנפלה?”
“שתוק כבר. אמרתי לך שאני לא יודע. אתה מפריע לי להקשיב.”
“לא יפה, גו־זל. לא יפה. אני אלך לקרוא לאפרוח להגיד לה שאתה פה.”
“תעשה מה שבא לך, רק לך כבר.”
כאצי נעמד לכמה שניות ואז פתח במרוצת אופניים וקרא בקול רם “גו, גו, גו גוז גו־זל הגו־זלן!!!!”
כעבור כמה דקות הגיעה בדולח בצעדים מבוישים.
“תובי, מה אתה עושה כאן?”
“שששש! אני מקשיב לשיעור.”
“אבל על מה הם מדברים שזה מעניין אותך?”
“מקודם הם דיברו על ‘גדרות צאן’. עכשיו הם מדברים על גוש קטיף.”
“אבל….”
“ששש! תני לי להקשיב, אני מבטיח להסביר הכל אחר־כך.”
“מבטיח?”
“כן, כן. נו זה מה שאמרתי, לא?”
“תודה תובי” אמרה והתיישבה על שולחן שהיה על ידו והביטה בו מביט ברב דרך החלון. היא נדנדה רגליה וכבשה את סקרנותה עד תום השיעור. כשניתנו אותות סיום השיעור, מיהר תובל להסתלק חזרה לביתו. “בואי מהר” ובדולח נענתה.
“לאן אנחנו הולכים?”
“אלי הבייתה, יש לחם מטוגן. אני צריך להספיק לאכול לפני שאבא חוזר. אני לא אמור להיות כאן. שום מילה לאף אחד.” והשניים רצו אל הבית ונכנסו דרך דלת החצר. על הדלפק חיכתה צלחת קרה עם לחם מטוגן. “שבי! אני אחמם לך. שוקולד, תות או מייפל?”
“תובי? איך אתה לא יודע שאני אוהבת שוקולד?”
“כמה לשים?” אמר והפך את הבקבוק.
“עוד…עוד…עוד…עוד….חחח שים את כל הבקבוק” צחקה ותובל ציית. “עכשיו אתה יכול לספר לי מה שמעת בשיעור?”
“הבטחתי. מה את רוצה לדעת?”
“לא יודעת? תספר כל מה ששמעת.”
“שמעתי הרבה דברים.”
“אז תספר הכל.”
“איך זה שאת פה?”
“אני לא מבינה, אתה אמרת לי לבוא.”
“אני מתכוון, איך זה שאת לא צריכה להיות במיטה עכשיו?”
“במיטה? יש חופש. אני כבר בת עשר, אני יכולה ללכת לאן שאני רוצה.”
“לא יכול להיות. גם אני בן עשר ואני צריך לעשות הכול בסתר.”
“תובי…..” החלה בדולח מתחננת “תספר לי מה היה בשיעור.”
“זה היה שיעור על הגירוש.”
“על הגירוש” חיזקה בדולח את דבריו.
“וגם על עקבי צאן וגם על גדרות צאן.”
“יופי.”
“והרב הסביר שאנחנו תלויים במה שקורה במדינה של החילונים.”
הפעם בדולח הסתפקה בנענוע ראש וניכר בה שאינה מבינה ממש על מה תובל מדבר.
“הרב סיפר שיעקב יצק שמן על האבן כדי להבטיח שהמקום יישאר תמיד מקום עבודת השם. וגוש קטיף נחרב כי לא יצקנו שמן על האבן.”
“ואם היינו יוצקים שמן אז לא היה גירוש?”
“ככה הוא אומר. אבל אני לא חושב שהוא מתכוון לשמן באמת.”
“אז למה הוא באמת מתכוון?”
“אני חושב שצריך להיות יצירתי. לא לעשות כמו שכולם עושים.”
“נו, באמת. זה כל כך מתאים לך להגיד את זה כי אתה אוהב לעשות שטויות. זה סתם תירוץ ובטח הרב לא אמר את זה בכלל, או שלא הבנת כלום ממה שהוא אמר.”
“אז את לא רוצה לעזור לי?”
“לעזור לך במה?”
“מה זה משנה? גם ככה את לא רוצה לעזור לי והכל שטויות, אז אני לא אספר לך.”
“אני כן רוצה, אני רק אומרת…”
“כן, את רק אומרת שזה שטויות.”
“לא נכון, אני התכוונתי למה שאמרת מקודם, אבל אני לא באמת חושבת. תספר לי, תובי.”
“אני אחשוב על זה.”
“תובי” קראה בדולח בקול עדין ומתחנף.
“מה? את רוצה עוד שוקולד?”
“לא” צחקה בדולח ובדיוק נכנס אבא וחייך אל שניהם בעוברו על פניהם.
“ילדים. צ’יק־צ’ק ולמיטה”
“טוב, אבא” אמר תובי ונעץ מבט בבדולח להזכירה שלא לגלות דבר. לאחר שאבא נעלם במסדרון הוא אישר לה לחזור למצב נוח.
“למה אבא שלך צולע?”
“סיפרתי לך כבר אלף פעם.”
“אני יודעת אבל אני אוהבת שאתה מספר לי.”
“טוב, תסיימי לאכול.”
“טוב, הנה סיימתי” ניגבה את פיה במרפקה וקמה מהשולחן “אבל תספר לי עם הכול, גם עם הקב”ה והנס והמוסר השכל.” אמרה והתיישבה בסלון ונדנדה את רגליה בציפייה.
“זה היה כשהם גרו בגדיד, והתחיל הגירוש, ואבא היה נוסע להתפלל בשירת הים כדי לחזק אותם, וגם כי הוא אהב מאוד את הים. בתחילת הגירוש אבא היה מאלו שחשבו שצריך לקבל את החיילים בלב שמח למרות הגזירה כי הם רק עושים את עבודתם, ובכל זאת אלו החיילים שלנו. החיילים היו נוסעים ברכבים גדולים כאלו ועוברים בין המפגינים, ואבא שלי היה מנסה למנוע ריבים. ופעם אחת היו כמה נערים שהתנפלו על רכב צבאי בקריאות של ‘למה? למה?’, ‘עם ישראל!’ ‘נצח ישראל…’ וכל זה…”
“תעשה את זה עם הקול כמו שאתה עושה.”
“אין לי כוח עכשיו.”
“נו, בבקשה…”
“טוב, אבל בלחש כי חוף ישן עכשיו” לקח תובל אוויר והחל לוחש בקול.
“למה??!! למה???!! מה עשינו לכם???!!!!! אנחנו אוהבים אתכם?!!! למה??? אלוקים למה????!!!! לא תשברו אותנו?!!!! עם הנצח לא מפחד??!!!! אתם תשלמו על זה???!!! איך אתם יכולים….??” עצר תובי לנשום ולהשתעל ובדולח צחקה.
“עוד, עוד, תמשיך!”
“אתם אחראים!! תסרבו פקודה?! איך אתם יכולים??!!! גם אנחנו חיילים??!!! אנחנו חיילים של היהודים??!! איך אתם עושים לנו את זה?!!! השם ישמור אתכם?!! אנחנו לא נסלח לכם??!!! אנחנו לא נשכח לכם???!”
“תובי” נשמע קולו של אבא.
“סליחה אבא, אני אהיה בשקט.”
“תסיימו ולילה טוב.”
“תיכף אבא. אני מספר לה את הסיפור של גוש קטיף.”
“היית בשיעור של הרב?” שאל ואוזניו של תובל נעמדו.
“אההה…”
“נדבר על זה מחר, תסיימו ולילה טוב.”
“לילה טוב, אבא.”
“נו, תמשיך…” דחקה בו בדולח.
“אז ככה…. אבא שלי עבר שם והוא ניסה להוריד אותם מהרכב ולהרגיע אותם כי הם ממש ירקו על החיל.
“הייייי” נשמה בדולח בחרדה. “ירקו על החיל?”
“לא בכוונה. הם ירקו על הרצפה לפעמים אבל מתוך שהם צרחו עף על החיילים רוק וזיעה. אז אבא שלי ראה שהחיל מבוהל והוא גם התחיל לבכות.”
“אבא שלך?”
“לא אבא שלי, החיל התחיל לבכות. אז אבא שלי פינה אותם מהרכב והחיל מיהר לנסוע ובלי לשים לב הוא עלה על הרגל של אבא שלי.
“אוי” חרקה בדולח בשיניה “יש לי צמרמורת.”
“אז אבא שלי צרח בכל הכוח. הוא אומר שזו הזעקה הכי חזקה שיצאה לו מהפה אי־פעם. זה היה אפילו חזק יותר מכל הזעקות שלו בבית כנסת שהוא התפלל למנוע את הגירוש. והזעקה הייתה כל כך חזקה שלמשך כמה דקות כולם השתתקו אף אחד מהצדדים לא פצה פה. הוא אומר שהוא הצליח לשמוע את הים ולרגע אחד הוא הרגיש כאילו אין גירוש והעולם חזר להיות הגיוני ופתאום הלב חזר למקום של כולם, זאת אומרת הלב של כולם חזר למקום, זאת אומרת הלב של כול אחד חזר למקום של אותו אחד, אני מסתבך עם המשפט הזה אבל ככה אבא שלי הסביר ואני הבנתי למה הוא מתכוון.”
“גם אני מבינה.”
“כן, כל אחד מבין.”
“אבל תספר גם את המסקנה שלו.”
“רגע, זה בסוף. אז החיל נעצר ושאל את אבא שלי אם הכול בסדר.”
“אבל הוא עדיין עומד לו על הרגל?”
“לא, הוא כבר התקדם קדימה מטר או שניים. ואז קרה הקטע המיוחד, שאבא שלי אומר שכאילו הכניסו לו מילים לפה. מילים לא הגיוניות. הוא חייך אל החיל והעמיד פנים שהכול בסדר וסימן לו שיסע הלאה ולא קרה כלום ואף בירך אותו לשלום. למרות שלכולם מסביב היה ברור שהוא חייב להתפנות לבית החולים. אם הוא היה מתפנה אז אולי הוא לא היה צולע היום. הוא לא יודע למה הוא אמר את זה. כנראה משהו הפריע לו לכעוס והוא אומר שזו הייתה הבעיה שלו.”
“מי הפריע לו?”
“הקב”ה לא הרשה לו לכעוס כי הוא, משהו עם זה שהוא ציפה מאנשים לא לכעוס וזה לא היה בסדר אז הוא נענש ולא הרשו לו לכעוס ולכן הוא צולע.”
“אוי!! אני תמיד עצובה בקטע הזה.”
“אני לא. כי הוא אומר שהשקט והרעש של הים זה משהו טוב שגורם לו לזכור את גוש קטיף כמשהו טוב ולא כמו סיפור עצוב כמו שכולם מרגישים.”
“איזה יופי! ועכשיו תספר את המסקנה.”
“נו, את כבר יודעת.”
“מה איכפת לך לספר שוב?”
“את מצחיקה אותי מאוד. המסקנה היא שהזעקה יש לה כוח יותר מכל דבר. יותר מלדבר אל ההיגיון או לשכנע או להסביר או לעשות טובה למישהו כדי שיחשוב שאתה בן אדם טוב ואז הוא לא יפגע בך.”
“אז אם אני אצרח עכשיו אני אשיג מה שאני רוצה?”
“אם את תצרחי עכשיו אז אבא שלי יכעס מאוד ואת לא תוכלי לבוא לפה יותר. זעקה זה לא צרחה, זה בלב.”
“אבל אני לא יודעת לזעוק, ואני לא רוצה שיכאב לי כמו שכאב לאבא שלך.”
“יש עוד דרכים.” אמר תובל והשיחה ביניהם השתתקה, ילד למחשבתו ולילה לעייפותו.
“אוי!” נאנחה בדולח והביטה בתובל.
“מה את רוצה?”
“מה תכננת לעשות שלא רצית לספר לי?”
“אני מגלה לך רק אם את מבטיחה להשתתף.”
“איך אני יכולה להבטיח? אני צריכה לדעת קודם.”
“אז אני לא מגלה לך.”
“טוב, אז אני מבטיחה. אבל לא משהו מול הרבה אנשים.”
“לא. מה פתאום. זה משהו בסתר.”
בדולח מיד הצטופפה בין כתפיה הקטנות ועיניה אורו. “מה זה?” לחשה.
“אני רוצה לטפס ל’גדרות צאן’ בלילה.”
“הייי!!” השתאתה בדולח.
“שששש! אני רוצה להתגנב ל’מעלה צמר’ לקחת להם את דגל גוש קטיף מהתורן ולשים דגל ישראל במקום ואחר־כך לעלות ל’גדרות צאן’ ולתלות דגל ישראל מעל בית הכנסת.”
“מה?!!” נמתחה בדולח ומיד התחרטה על הסכמתה. ההיסטוריה של השניים לא הותירה מקום לספק. היא תצא פגועה מכך. אבל היא לא יכלה לאכזב את תובל. לא אחרי שהבטיחה.
“מחר בערב אנחנו יוצאים.”
“אבל אני לא יכולה בערב.”
“את בעצמך אמרת שאת בחופש ויכולה לעשות מה שבא לך.”
“כן, אבל…”
“אבל…”
“אבל לא ממש. בטח שלא בשביל לטפס עד ‘גדרות צאן’.”
“אל תדאגי. ניפגש מחר בצהריים לתכנן. את בפנים ומאוחר מידי להתחרט עכשיו.” חתם תובל וקם ללוות את בדולח.
כשהסתובב חזרה מצא אותי עומדת בפתח המסדרון וחוסמת את דרכו לחדר.
“שטוף את הכלים!” הוריתי לו באצבע. הוא היה נראה מוטרד אבל לא מהכלים. הוא לא ידע כמה זמן עמדתי כאן וחשש ששמעתי את מה שבאמת שמעתי. לא הייתה לי כוונה לגלות לאף אחד וגם לא להלשין. בעצם אני לא יודעת מה חשבתי לעשות עם הידיעה, זה בהחלט יהיה בזבוז לא לנצל זאת. לא היה איכפת לי לתת לגוזל להתבזות אבל קצת ריחמתי על האפרוחית הקטנה המתפתה אחר תעלוליו.
*******
אותו הערב השתהיתי מלצאת אל הושעיה עד אשר גברה בי הסקרנות. ולעומת שפחדתי האמנתי שניתן יהיה לחבר בין שני העולמות השונים. בחצות יצאתי אל ‘מעלה צמר’ בסנדלי העור שלי. כשהבחין בי מתקרבת יצא הושעיה לכיווני והסיגריה בידו.
“איפה את?” סימן על השעון בידו למרות שלא נשא שעון.
“הנה אני. היו לי כמה דברים לסיים.” בחנתי את לבושו. זרוק וחופשי. סמכתי עליו שלא יניח למבוכה לצרום בינינו ומיד יחצוב בה במילים. תמיד היה לו מה לומר. ואני, המודדת את דברי, זקוקה לאדם כזה לצידי תמיד. קצתי בביישנות.
“עם הסנדלים האלה ככה על השביל של הכורכר ועם השיער האדום שלך את נראית כמו איזו מואבייה.”
“לא סתם קוראים לי רות.”
“אני יודע, זו הסיבה שאני אומר. מה את חושבת שרק את מתוחכמת? טוב בואי שבי, תשתי משהו או שגם זה את לא עושה?”
“בטח שאני שותה” מיהרתי להגיב על אף שלא שתיתי מימיי. והושעיה כבר התקדם אל עבר החצר. הזדרזתי אחר עקבותיו. החצר הייתה חשוכה מעט. זיהיתי את כל חמשת הפנים וביניהם חלי. עיניה בהקו לאור המדורה. היא הניעה את זרועותיה בתנועה חלקה וכבדה כשבידה כוס עם משקה שקוף והיא הסבה ממנו טיפה קטנה לקצה לשונה. הושעיה הגיש לי כוס דומה. קירבתי לאפי וחלי צחקה.
“זה בסדר, את לא חייבת.” חייך אליי הושעיה. מאחוריו היה שולחן ועליו נצנצו לאור המדורה בקבוקי זכוכית מלאים למחצה ממגוון סוגי אלכוהול. הוא מזג לי משקה נוסף.
“קחי, זה עדין יותר. זה גם טעים. זה של בנות כזה, אבל אני גם שותה מזה, זה אחלה.”
“תודה” הודיתי ולגמתי מעט.
ליד חלי ישבה רעות, אחותו בת החמש עשרה של הושעיה, וחלי סרקה אותה וקצצה מעט משערה מאחורי אוזנה.
“רותי, איזה שיער מהמם יש לך. איך יתאים לך לגלח את הפאה, ככה כמו שאני עושה לרעות. עשיתי גם להושי. תראה לה, יא מסטול.” הושעיה הרים את שיערו יחד עם פאותיו הארוכות והראה לי את שערו המגולח מעל האוזן. השם ‘רותי’ איגד חזרה את פזורות הכעס ששימשוני כשמישהו קרא לי רותי. שנאתי את הכינוי הזה. אני רות, ללא כינויים, הטיות או קיצורים. הייתי מנוטרלת מלהגיב. וחלי לא המתינה לאישור ממני ומיד כשסיימה לגלח את פאתה של רעות קמה והתיישבה על ידי. “זוזי קצת קדימה, אני אעשה לך. יש לי גם חוטים יפים לצמה דקה.” היא אחזה בשערי ואני לא מנעתי ממנה. התנועות הבטוחות שלה שבו אותי. גם היא הייתה קסם. איני יודעת מי זרה אור על מי. הושעיה או היא. “אין! השיער שלך מדהים. אני מקנאה בך.” אמרה והחלה לקלוע את שיערי צמות דקות. לא רציתי צמות ולא לגלח את פאותיי. אך העיסוק הרפה ממני את המבוכה. הרגשתי שייכת. חלי הייתה ציר דומיננטי בחבורת החצר, וכשאני יושבת פנימה ממנה הרגשתי מוגנת. הדיבורים חלפו על ידי כאוושה יבשה של רוח ביום שרב. מחכה שמשב זה יעבור ויתחלף במשב צונן. מדי פעם התייחס אלי הושעיה בדבריו ואני לא הבנתי מה הקשר שלי למדובר. הרבה דיברו על ‘למעלה’ והתכוונו ל’גדרות צאן’, זאת הבנתי. מילים כמו ‘מהלך’, או ‘להקים’ חזרו ונשנו. שמות של אנשי מפתח בגזרה נזרקו בכדי להראות רצינות בכוונה.
“…למה לבד? גם רות ורעות יהיו איתה. מה, שלוש זה לא מספיק?” אמר הושעיה מבלי להעלות בדעתו שאסתייג ואני אפילו לא יודעת במה מדובר.
“את באמת בקטע?” שאלה חלי תוך כדי שהיא מטפלת בשערי. “כאילו, כדאי לך ממש, אבל סתם שואלת, אולי את לא בעניינים כאלה.”
“איזה עניין?”
“בעניין של הבית ב’גדרות צאן’. אין לך מושג על מה מדובר, הא?”
“לא… לא…לא יודעת מה…”
“אנחנו מקימים שם מחר כמה מבנים שנגור שם.”
“וואלה.”
“כן, וואלה, וואלה. את לא נראית לי כל־כך בעניין אבל בכל זאת כדאי. כאילו, אני אשמח. את נראית לי בחורה מעניינת.”
“תודה.” אמרתי. הבטתי בהושעיה שהביט בי ובחלי כל הזמן ומדי פעם הסיט מבטו להגיב לאחד הנערים שנפח בו דברים, ענה לו תשובה סתמית ‘בסדר..’ והמשך להביט בי ובחלי.
חלי לא התנהגה כפי שהכרתי אותה. הייתה מוכרת כבחורה דברנית ומוחצנת. מרבה לצחוק ולהשתטות. רוב הבנות נזהרו לא להיכנס לטווח תרעומת איתה, וביניהן אף אני. ואולי בהבחיני את קרבתו אליה מנעתי מעצמי לחשוב על הושעיה עד כה על אף שמצא חן בעיניי עוד מתקופת טרום נערותינו בה שיחקנו יחדיו במרכז הקהילתי ב’עקבי צאן’. אז חלי עוד טרם גילתה את מעיינה הרותח וחסתה בצילן של בנות אחרות. כעת, כשהיא מסרקת ומספרת את שיערי, איני חוששת להתקרב אליה ואל הושעיה, ומאמינה שאוכל לחשב את הליכותיי בצעדים בטוחים, בין הנחל לאבני השפה החדים.
בחזרי הבייתה, שביל הכורכר לעגה לי על שערי המגולח מעל לאזני. דרכתי בו בגסות, לסכל את ניסיונותיו למשוך את ליבי אל החרטה. שמחתי בדבר אחד. בעיניהם המופתעות של הוריי כשאגיח מחר אל סלון הבית בשעת קפה הערב, וחכמה חדשה באמתחתי.
*******
למחרת קמתי לצלצול הטלפון. לא זיהיתי את המספר על הצג. לא עניתי. הטלפון צלצל שוב ואותו מספר הופיע.
“כן” עניתי. מהצד השני נשמעו דיבורים ורעש נסיעה ורוח. זיהיתי את הקולות של הושעיה וחלי.
“…מה קורה רותי? מה את…”
“רות.” תיקנתי מהר בחוסר סבלנות.
“מה, את ישנה עדיין? טוב, מחכים לך לבוא לתת יד בהקמה. מתי לאסוף אותך?”
“חצי שעה” מיהרתי לענות כדי להבטיח את מקומי ב’מהלך’. אך עוד לא השלמתי עם כך בליבי. דחיתיו לאחר־כך בתקווה שאוכל ליישב זאת עם עצמי מבלי להפר את סדרי העולם שלי. הקו ניתק. קמתי ומיהרתי להתארגן.
גדיד היה ראשון להבחין בתספורת החדשה, שאני הספקתי לשכוח ממנה.
“יואוו!! את לא נורמאלית!” הביט בי בתמיהה. נראה שאינו מבין כיצד הלך לישון וקם לעולם הפוך. ואני נדהמתי מתגובתו ומתגובותיו העוקבות, עד כמה אני אבן שתייה עבור אחיי הקטנים. אבל בכל זאת, הרי גדיד אינו ילד קטן. כבר בן חמש עשרה. כמו שביל הכורכר אף הוא ניסה למשכני אל החרטה. איני אוהבת לאחוז בחרטה, והאמת שאיני יודעת כיצד מרגישה חרטה כי מעולם היו צעדיי מחושבים ונתמכים בדעתם הצלולה של הוריי. פחדתי מכך מאוד והחשתי את עצמי אל המקום הרחוק ביותר מן החרטה. אל הושעיה.
“מה קורה? אני מוכנה. אתה בא?” וכעבור כמה דקות חיכה לי הושעיה עם דגמ”ח צבאי, כובע טמבל וסיגריה מגולגלת בפה, נשען על חלון מכוניתו הפתוח.
“דבר אחד שיהיה ברור” הבהרתי באצבע זקופה כשאני מתקרבת אל רכבו “רות! לא רותי, לא רותה’לה. רות!”
“רות סוף!” הצדיע הושעיה. ” את יכולה לקרוא לי הושעיה, הושי, הוצ’י או מה שבא לך, ברור?!” הצדעתי חזרה. “רק אל תשכחי לקרוא לי.” צחק הושעיה והדביק אותי בצחוקו כשאני נכנסת למושב שלידו. הוא החל לנסוע. “מואבייה אפשר לקרוא לך?”
“אפשר” חייכתי וראיתי בעיניו שהוא מתרשם. גָּאֹה גָּאָה ליבי. חשבתי לעצמי, כיצד זה שהלב גואה אך מהבלי דברים, צחוק וחיבה המבוססת על כמעט כלום. גואה עד כדי שאפול לשכחת שבי, בה מתבטלים כל מעצורי הרסן ששמרו עלי כל חיי להימנע מצרות. כעת צרות לא הפחידוני יותר, רק החשש לאבד את התחושה הממכרת הזו השוהה ביני ובין הושעיה כשאני מחייכת אליו והוא אליי.
במקום חיכו כעשרה נערים ונערות. כולם סחבו, הכו בפטישים, אחזו מברגות או תפעלו בידיהם את פלטות העץ והפח. אך עיקר עבודתם הייתה בלשון. כל פעולה זכתה לעקיצה וכל הערה לוותה בזלזול. מאבקי כוח לשוניים שלעיתים גם תורגמו לדחיפות. הושעיה לא היה חלק ממאבק הכוח. מקומו היה ידוע ובטוח, ולא נשא משאלותיו בפיו אלא בידיים נחושות. אולי כי חלי דאגה לשאת בפיה בעבור שניהם יחד. ראשונה להעיר וראשונה להגיב. היא הייתה חרוצה מאוד. הרימה בידיה פלטות של עץ והעמידה במקומם בעוד היא מורה לשני מברגנים לקבע את הפלטה אל לוחות התמך. היא לא עצרה לומר שלום, רק למחות זיעה מתחת מצחיית הכובע המכסה את שיערה האסוף ולפנות לסחוב פלטת עץ נוספת. רעות זיהתה אותי ומשכה אותי אל חדר הבנות שהוקם ראשון וכבר עמד על תילו וחדריו. היא התיישבה על פוף מאובק וגלגלה סיגריה.
“איזה יפה לך השיער. את תשני איתי כאן, לא בא לי לישון עם בנות שאני לא מכירה.” אמרה והציעה לי סיגריה. סירבתי. גם לא התכוונתי לישון בגבעה אך לא מיהרתי לציין זאת.
“אולי נלך לעזור להם?” הצעתי.
“מה יש לעזור להם? אני עובדת פה מהבוקר כשהם עוד ישנו. שלא תחשבי שהם עזרו לי עם החדר הזה, כן? הם באו רק לפני שעה, אני והושעיה כאן מהזריחה. בנינו לנו שני חדרים וזהו. הושעיה אמר לי שאת תשני פה איתי. תראי, אפילו סידרתי לך מיטה משלך, עם מזרון שווה.” אמרה רעות ומשכה את שיערה לאחור ופאתה המגולחת דקרה את עיניי. “אני מכינה לנו תה. תראי!! תראי איזה מטבח!! עם תנור מאבנים וכירה, וואווו!! בחייך, זה לא יותר יפה משל בית אמיתי? מה זה בית אמיתי? הבית הזה יותר אמיתי מבתים של היום, כן? שיהיה ברור! אבל….וואווו! תראי איזה שווה! אין, אני עפה על זה. איזה תה את מעדיפה?”
“אני מעדיפה ללכת לעזור להם קצת. לא רוצה לנצנץ עליהם.”
“בחיי איזו תמימה טהורה את. כמו שהושעיה אמר. מאמי, תנצנצי חופשי. את לא מבינה איך זה פה. חוץ מחלי הבולדוזרית אף אחד פה לא באמת דואג לאחרים. הכול ב’כאילו’. אם את תציעי עזרה את תעבדי לבד וכולם ישבו לעשות קפה. חוץ מזה שאת בת. שיגידו תודה שאת פה בכלל, אחרת הם היו יושבים עם עצמם משועממים מהחיים.”
רעות הגישה לי את הסיגריה הדלוקה שלה ואני לקחתי. החזקתי אותה ביד בזמן שהיא מרתיחה מים לתה. היא המשיכה לדבר אך אני התרכזתי בסיגריה. לבסוף הצמדתי לפי, מצצתי בעדינות והרפיתי. “אהה, את רוצה? אני אגלגל לך. רק רציתי שתחזיקי לי שניה כשאני מכינה…אבל בכיף. תרגישי חופשי. את אחותי פה בבית הזה.” אמרה ומיד פרץ שיעול מגרוני. “את לא מעשנת בדרך כלל.” זיהתה רעות.
סימנתי בידי ‘ככה ככה’ כדי לא לעשות עניין מהשאיפה הראשונה שלי בחיי.
עד הערב הסתובבנו אני ורעות ב’גדרות צאן’. פניה החביבות המתיקו את השינוי החד שעברתי בפחות מעשרים שעות. הדיבור המתלהב שלה דמה לשל אחי תובל. אנשי הישוב הגיעו מדי שעה להתרשם והשאירו קופסאות של אוכל, ממתקים ומשקאות, ברכו על היוזמה ופנו לבתיהם. שמחתי להיות חלק מ’המהלך’ אך גם רציתי מהר לחזור אל החוף הבטוח שלי. זה היה יותר מדי ליממה אחת. עם השקיעה עמדו ארבעה חדרים רעועים לתפארת, מקורים בפחי איסכורית ישנים. דלתות שירותים שימשו לפתחים ומדורה אחת גדולה הודלקה לציון המאורע. בדיוק אז החלטתי לרדת חזרה הבייתה.
“מתי את חוזרת? אנחנו עושים על האש מאוחר יותר.” עקב אחריי הושעיה מיד כשהנחתי את סנדל העור על שביל הכורכר הלבן. לא התכוונתי לחזור. “האמת שאני בכלל לא רעב אבל סתם בשביל הקטע.”
“כן. גם אני כבר מפוצצת מכל העוגות שהביאו.”
שתקנו לכמה רגעים. הרוח לא הניחה לנו להשתהות דיי כדי מבוכה. אספתי את שיערי בידי והושעיה את שיערו. “נראה…” אמרתי. הסתובבתי ופניתי מטה חזרה אל ‘עקבי־צאן’. החשכה ליוותה אותי והשביל הלבן האיר כחץ בוער השלוח בליבו של הישוב. לבטיי רבו מפעמיי המרסקים את אבני החצץ. ‘לחזור או לא לחזור הלילה?’ תהיתי.
נכנסתי הבייתה והוריי ישבו בתנוחתם הקבועה בסלון, שתו חם ושוחחו.
משכתי את שיערי וגיליתי את הצד המגולח בכוונה. הוריי הביטו בי והבחינו בכך.
“מה קורה, תות?” שאלה אימא.
“בסדר.”
“יופי. מה, איפה היית כל היום?”
“סתם. הסתובבתי.”
“יופי.”
“יופי” עניתי “טוב…” הסתובבתי לכיוון החדר.
“תות?”
“כן?” הסתובבתי וחיכיתי להערה, עקיצה, אפילו לעג הייתי מקבלת בברכה.
“תוכלי לכבות את מנורת הלילה של שירת הים? היא בטח נרדמה עם הספר.”
“כן. אין בעיה” אמרתי ופניתי אל חדרה של שירת הים. הרגשתי את כפות רגליי מצטמקות בתוך נעליי ואת גופי מתכווץ, וכשהגעתי לדלת החדר כבר לא הצלחתי להגיע אל הידית. כאילו לא היה בהחלטותיי הנועזות ולו שמץ של מיד הסתובבתי בחזרה בצעדה נמרצת אל הסלון.
“אני הולכת לשון הלילה ב’גדרות'” אמרתי בשילוב ידיים ונשענתי על רגל ימין.
“ב’גדרות צאן’?” שאלה אימא.
“כן.”
“את היית איתם כשהם בנו את המבנים שם? ראית, צבי? הילדים בנו שם חדרים מעץ. ממש יפה. כל הכבוד לכם.”
“כן. טוב, אני עוד מעט יוצאת.”
“עם מי את ישנה?”
“עם רעות.”
“רעות? מי זו רעות? זו הבת של יצחק מ’מעלה’?”
“כן.”
“תגידי? היא לומדת ב.. איפה היא לומדת? ראיתי אותה לפני חודש תופסת טרמפ במרכז…”
“היא לא לומדת. טוב, אימא אני זזה.”
“טוב. תעשו חיים, אבל לא להשתגע.” נופפה לי אימא נשיקה ואני כבר טעמתי בשפתיי את טעמה הצורם של הסיגריה של רעות.
*******
לאחר שהחברה פנו למיטתם נשארנו אני והושעיה ליד המדורה. שיתפתי אותו בתחושותיי לגבי הוריי, בצורך שלי להשתחרר מהמסגרת, ברצון להיות חופשיה לעשות כרצוני. הרגשתי את דבריי לובשים צורה ומשרטטים את קווי המתאר של דמותי החדשה. לשוני ניחשה מה לומר ובאופן עקבי הצליחה לגעת בנקודות המקבילות אצל הושעיה. הושעיה דיבר על החופש לעשות מה שנראה לך ודבריו התחברו לשלי באופן מושלם, בעוד אני מהרהרת בכך שהמילה ‘לנחש’ והמילה ‘נחישות’ שתיהן באות מאותו השורש ‘נחש’, ומיד סילקתי מחשבה זו לצדדים.
“מחר אני הולך לעשות פירסינג.” אמר הושעיה, שאף מהסיגריה וזרק אל המדורה. אור המדורה ריקד על לחייו ונתן תוקף עז לדבריו. “רוצה לבוא?”
“בטח.” עניתי. רעש ברזל נשמע מאחורינו ושנינו הפנינו מבט. הושעיה קם וניגש לראות ואני מיד אחריו. הרעש נשמע שוב והושעיה מיהר לכיוון בית הכנסת שבמרכז הישוב. אני הבחנתי בגג בית הכנסת מרחוק ומיד נזכרתי מי או מה עלול היה לגרום לרעש.
“איייי!” צעקתי והפלתי את עצמי לקרקע. הושעיה הסתובב ומיהר חזרה אליי.
“את בסדר? מה יש לך?”
“איי!! דרכתי על משהו.” אחזתי את רגלי בידי, התנשפתי במהירות ועשיתי את עצמי כואבת.
“טוב, אני שניה בודק מה זה ואני חוזר אלייך.”
“איה! איה!” צעקתי שוב והושעיה הסתובב חזרה אליי. קמתי והתחלתי לצלוע אל המדורה כשהושעיה מלווה אותי.
“טוב. נחזור למדורה, תשתי משהו ואז אני אלך. לא נשאיר אותך פה ככה.”
התיישבתי ליד המדורה וחיפשתי תירוץ חדש.
“אתה יכול להביא לי מים?” ביקשתי והושעיה הלך אל החדר להביא בקבוק. חישבתי שלאחי ייקחו בערך חמש דקות לסיים עם התעלול שלו ולברוח. היה עליי להשהות את הושעיה שלוש דקות נוספות. כעבור עשרים שניות הוא חזר עם בקבוק והושיט לי. “אפשר כוס? אני לא שותה מבקבוק.” והושעיה רץ חזרה לחפש כוס.
“מאיפה אני אמצא לך כוס עכשיו?” מלמל. בינתיים הורדתי את הסנדל, בכוונה לגעת ברגלי באחד הגחלים לכדיי כתם קטן שיצדיק את קריאת הכאב. התמהמהתי מעט מעשות כך והנחתי את הרגל על אחת מאבני המדורה. האבן הייתה לוהטת ומבלי ששמתי לב נכוויתי עד מאוד בכף רגלי.
“איייי!!” השתחררה צעקה מפי, הפעם אמיתית, והושעיה חזר עם כוס פלסטיק.
“מה יש?” שאל בחוסר סבלנות. הראיתי לו את רגלי. “מה? איך? את היית בכלל רחוק מהמדורה.”
“כנראה שלא שמתי לב עד שקמנו, והרגל שלי הייתה על האבן כל הזמן.”
“טוב, מה עכשיו? עד כמה זה כואב?”
“לא יודעת. כואב.”
“כואב בית חולים או כואב פלסתר? תני לראות” התקרב הושעיה אל רגלי המונפת באוויר. “זה לא צחוק הכוויה הזו. אבל נראה לי שזה יעבור מעצמו.”
הנחתי את רגלי על העקב, שפכתי מעט מים בידי והעברתי על כף הרגל.
“אני אקפוץ שניה ל’סלע’ להביא משחה או משהו. בסדר? שתי דקות חוזר” אמר וזינק אל עבר מרכז הישוב. הרגל צרבה אך באופן ניסבל. ‘נראה אותך לועג לרוח שלי עכשיו!’ אמרתי בקרבי לאחי השובב והייתי גאה במעשה.
*******
“איה!!!!!” צעקה בדולח והתכופפה אל הסלע שמתחתיה. “איה…נקרע לי הסנדל..” החלה ליבב.
“שששש!! מה את מפגרת?! תהיי בשקט!” רטן תובל.
“שתוק אתה בעצמך! נקרע לי הסנדל. אתה בכלל לא מבין, טיפש!” משכה באפה.
“סך הכול סנדל. אנחנו באמצע מבצע עכשיו! מה יותר חשוב לך?”
“ואיך אני אחזור לישוב עם סנדל אחד? לקחת את זה בחשבון במבצע הנועז שלך?!”
“אז תלכי עם רגל אחת יחפה. אני לא מבין מה הסיפור בכלל.”
“אני לא הולכת יחפה!!”
“טוב, טוב. תהיי בשקט! את תעירי את כל הגזרה.” אמר תובל ורכן אל בדולח. ליבו התרכך מעט למראה ידה המוחה את דמעותיה בתנועה חדה.
“אני אעזור לך ללכת.”
“אתה לא יכול לעזור לי ללכת.”
“אני ארים אותך שק־קמח” אמר ובדולח נענעה בראשה לשלילה. היא דמינה את עצמה תלויה על גבו של תובל ובין משיכת האף לניגוב הדמעות החלה לצחוק. תובל צחק גם כן והושיט לה את ידו.
“תקפצי!” סובב את גבו אליה ובדולח קפצה וליפפה את זרועותיה על צווארו כשהיא אוחזת בסנדלה ביד אחת. השניים החלו לרדת במרוצה בין הסלעים ובדולח השמיעה קול שהקפיצות קטעו ושעשעו אותה, והפיגו את הצער הנשכח.
“תובי! גיבור שלי! איזה כיף לי שאתה סוחב אותי על הגב. ממש כמו בסיפורים.”
“בסיפורים זה לא מרגיש כואב. מזל שאת קטנה כמו אפרוח” אמר ונעצר לנוח. “טוב, עכשיו אני ארוץ ממש מהר אז תחזיקי חזק. אני חייב לסיים עם זה” ושוב קפצה בדולח על גבו והשניים החלו במרוצה במדרון.
“מחר תבוא אלינו ואני אביא לך מה שאתה רוצה לאכול.”
“טוב.”
“טוב מה? מה אתה רוצה? אפשר פנקייקים או שניצל או מה שבא לך.”
“עכשיו לא בא לי כלום.”
“אוף. אתה כזה עקשן. תגיד מה אתה אוהב.”
“לא יודע” התנשף תובל. “פיצה, המבורגר, משהו כזה…וקולה.”
“אז מחר בצהריים תבוא ואני אכין לך פיצה וקולה.”
כעבור רבע שעה הם שבו אל הישוב. “תרדי!” הפציר בה תובל שכאב את כתפיו מאוד.
“תודה, תובי!” אמרה בדולח ומיהרה לסדר את בגדיה. תובל מתח את ידיו מעלה ונאנח. “מחר פיצה וקולה. אל תשכח לבוא.”
“אין בעיה.” אמר ורץ לביתו.
“רגע! חכה לי!”
“לא יכול! נדבר מחר” אמר ונעלם מעיניה.
בשעת בוקר מאוחרת תובל התעורר, ובמרוצה כואבת של שרירים תפוסים ואישונים כבדים, יצא להסתובב בחוץ לחפש קולות תועים של אנשי המקום מדברים על תעלול הדגל שלו. ובאמת, השם ‘גדרות צאן’ הדהד בין קירות הבתים יותר מן הרגיל. כל הד הגביר את גאוותו של תובל ואת חיוכו בהתאם. הוא קיווה לשמוע את המילה ‘דגל’ משתלבת ברוח הדברים, אך לא. יד מכוונת תיאמה את צעדינו לפתח הבית. אני נכנסתי הביתה לרחוץ מעצמי את ריח המדורה והזיעה ולטפל בכוויה שברגלי, אך בעיקר לבשר בשורה לאבי. אבי דיבר בטלפון והשם ‘גדרות צאן’ נאמר מספר פעמים מפיו. תובל שמע ודאדא אל הסלון בצעדים כבדים וכואבים וישב על הספה כשעיניו מנופחות מעייפות. השיחה הסתיימה ולפני שהספיק תובל לשאול צלצל שוב הטלפון.
“תובי, לך לרחוץ פנים, יש לך קורי שינה בעיניים.” אמרתי.
“תיכף.”
“למה אתה מחכה? לשמוע על התעלול הקטן שלך?” זרקתי בכוונה להפיל את רוחו והבחנתי בו נדרך לשמע הדברים.
“איזה תעלול? על מה, מה את מדברת?” היתמם תובל. זו לא הייתה שעתו היפה, שכן היה תמיד ישיר והחלטי ופתאום החל לגמגם.
“אל תיתמם. אני יודעת על התעלול הקטן שלך.” דקרתי את עיניו במבט רציני. הוא לא ענה ולא הביט בחזרה. הוא חשב אסטרטגית, האם לטובתו להודות או לשתוק.
“זה לא תעלול! זו משימת קודש, ואת…אל תתערבי. את לא מבינה בזה בכלום.”
“אל תהיה כל כך בטוח.”
“אני בטוח. את מבינה בלחבר בין שמים וארץ?” אמר ואני עשיתי עצמי צוחקת כדי ללעוג לו.
“מה את צוחקת? זה מה שהרב אמר. אני, יש לי רעיונות ואני לא יושב ומחכה שיגידו לי מה נכון. מה שאני עושה ישנה את המציאות. תצאי החוצה ותשמעי את כולם מדברים על זה.”
“מדברים על מה?”
“מדברים על הדגל ב’גדרות צאן’.”
“מה אתה אומר?” העמדתי פני תמימה “אתה שמעת את המילה ‘דגל’? או שאתה מנחש?” אמרתי וראיתי שנגעתי בנקודת הספק שלו. הוא השתתק שוב.
“תשמע, אח קטן, למרות שדווקא מצא חן בעיניי הרעיון החמוד שלך, את אף אחד לא מעניין הדגל ב’גדרות’ או ב’צמר’. כולם מדברים על צו הפינוי שהתקבל היום בבוקר עם תאריך לעוד שבועיים.” אמרתי וכאילו חרצתי את לשוני בפניו. הוא החמיץ פנים כלא מאמין. הוא רצה להאמין שעד כדי כך שפלתי לשקר בכדי להפיל את רוחו שוב. אך לא. בבוקר קמתי לקריאות וקללות זועמות של הושעיה וחבריו למראה צו פינוי שנתלה על דלת ביתם של משפחת סלע. זה לא היה צו הפינוי הראשון אך לפי התנהגותם של תושבי המקום היה ברור שזה האחרון. רציתי גם אני להרגיש צער בעוכריי. לכאוב את השמועה. לכעוס עד שלשוני תגבר על נימוסיי. לא הצלחתי לגרום לליבי להצטער ולהביא אותי לידיי מעשים. אז בחרתי ללכת בדרך ההפוכה. להניח למעשיי לגרום לליבי להצטער. בדיוק הטלפון שלי צלצל. זה היה הושעיה בקו השני.
“את באה?”
“אני…רגע, אני מתארגנת קצת. לאן נוסעים?”
“מה שדיברנו. פירסינג.”
“כן? חשבתי שבגלל הצו אז…לא יודעת?” באמת לא ידעתי. דעתי לא הייתה מכוונת כלל. איבדתי את רגש המידה, וקור רוחו של הושעיה הצליח לבלבל אותי. חשבתי שמדובר בשעת אבל בה ראוי ללבוש שק ולהתהלך על עפר ברגלים יחפות.
“לא…מה זה קשור, כפרה? זה…אל תדאגי. זה, נפתור את זה. כבר יש רעיונות.”
“וואללה…”
“וואללה, וואללה…דווקא עכשיו זה הזמן…”
“טוב, חצי שעה אני מתארגנת.”
“חצי שעה? אנחנו לא הולכים לחתונה.”
“חצי שעה, מה יש? יש לי גם כוויה ברגל, זוכר?”
“טוב, תהיי בריאה אבל לא להימרח, יש לנו עוד תוכניות בעקבות הצו והמצב…”
הושעיה ניתק ואני נעמדתי במקומי למשך דקה, מנסה ליישב את הדברים. סכמות התנהגות בהן הורגלתי נסדקו בזו אחר זו. הלא בשעת משבר הייתי רגילה לעצור הכול ולהימנע מלקבל החלטות. לשבת עם עצמי ולחשב את צעדיי מחדש. והנה משבר גדול זה אינו מספיק בכדי לסכל תכנית פשוטה של עגיל בגבה. ובתוכי באמת רציתי לעשות עגיל בגבה, דווקא עכשיו, כמו לומר, אני אדון לגופי ולא להיפך, אני אדוניי הארץ ולא להיפך, אנחנו קובעים את גורל המדינה ולא להיפך.
תובל הלך לרחוץ את פניו וכששב סימן לו אבא באצבע תקיפה להתיישב. ביד אחת עוד החזיק בטלפון צמוד לאוזנו.
“כן…כן…כן…אההה…טוב נו…אנחנו מודעים לכך…..אנחנו נבדוק זאת…הוא פה לידי…” דיבר אל הטלפון ולשמע הדברים התכווץ תובל והתכנס לתוך גופו הכואב.
“…כן…כן…הסנדל? כן….כן…מתי בדיוק, את יודעת? כן…” אבי החל לחייך וצחוק קטן נזרק מפיו ותובל כבר חשב שהנה יגמר העניין בבדיחות. כשניתק אבי את השיחה מיהר להסיח אותו מן הנושא.
“אבא, זה נכון שמפנים את ‘גדרות’? שאל, אך אבי לא נפל בפח.
“שתית משהו הבוקר?”
“לא.”
“אז תכין לך ואז נדבר.” אך המתח דיכא את הרגלו לשתות נס בבוקר.
“אני מעדיף שנדבר קודם.”
“טוב. אני רוצה שתסביר לי את הרעיון. קח בחשבון שבדולח כבר סיפרה לאימה הכל כך שעדיף לך להיצמד לאמת.”
“האמת…”
“כן, בדיוק. האמת.”
“אז האמת היא שלאחר השיעור של הרב….”
“אז היית בשיעור של הרב…למרות שלא הרשיתי לך.” ציין אבא ותובל הרגיש כאילו היה פיו מוליכו אל השאול.
“כן, אבל רגע, אני רוצה להגיד משהו….”
“נו, תמשיך…”
“אז אחרי השיעור הרגשתי שמה שהרב אמר הוא יפה….ו…הוא אמר…ש…”
“הוא דיבר על קידוש המקום על ידי עבודת השם, כן…”
“כן.” הסכים תובל והרגיש שאבא נוטה לקבל את דבריו. “אז חשבתי…בעצם הרגשתי…ש…ישר חשבתי על ‘גדרות צאן’ ו’מעלה צמר’ שהם קצת לא מחוברים אלינו כמו שהרב אמר ש…הדגל הוא משהו כזה….”
“הדגל הוא…” ניסה אבא לעזור.
“הוא, לא יודע…אתה יודע…”
“כן, אני יודע. השאלה אם אתה יודע?”
“בטח…מה, אני חושב שהדגל זה הכי טוב לנו והם סתם עושים דווקא ואז כשתיפול גזירה אז לא יהיה מה שיחבר אותם, אתה מבין?”
“אני מבין. מה זו גזירה? מאיפה אתה מכיר את המילה הזו?”
“מה זאת אומרת? לא יודע, אתה יודע. מהתורה…מחנוכה…”
“יפה. אבל אנחנו לא מחליטים בשביל אנשים מה לחבר ואיך להתמודד. הם בחרו דרך מסוימת אז הם יצטרכו להתמודד עם ה…’גזירה’ על פי החלטתם. ”
“אבל..”
“אבל…אם רצית היית יכול לעשות זאת באור יום, או לנסות לשכנע אותם כמו ששכנעת אותי. אתה יודע לשכנע יפה מאוד כשאתה רוצה…”
“כן, אבל..”
“שזה מוביל אותי לעניין השני שרציתי לדבר עליו. לקחת איתך את בדולח באמצע הלילה להרפתקה שכזאת. ובכלל לכל ההרפתקאות הנפלאות שלך, שתמיד נגמרות בכך שהיא נופלת או מתלכלכת או שנקרע לה הסנדל.”
“לא יודע…מה… היא לא חייבת לבוא אם היא לא רוצה.”
“אימא שלה אומרת שהכרחת אותה.” אמר אבא ותובל השתתק והרכין ראש. “נראה לי שה’גזירה’ הראויה היא שלא תיפגשו עד סוף החופש. מה אתה חושב?” אמר אבא ובחן את תגובתו של תובל. תובל מיד חשב על הפיצה והקולה שהובטחו לו.
“אפשר שזה יהיה ממחר ולא מהיום?”
“ממחר? מה זה משנה לך?”
“כי בדולח הבטיחה לי פיצה וקולה ואני ממש רוצה לעזור לה לקיים את הבטחתה.”
“נראה לי שאתה יכול לשכוח מהפיצה והקולה להיום, ובכלל, נראה לי שעד שבת אתה תישאר בחדר שלך. מה אתה אומר?” אבי קם ולא חיכה לתשובה.
“חשבתי ששכנעתי אותך…ככה אמרת.”
“אתה בהחלט כמעט שכנעת אותי עם הרעיון היפה. אבל לצאת בלילה מבלי להודיע ולבוא לשיעור שלא ברשות זה כבר עניין אחר. ואם לא הבנת, המטרה של העונש היא לגרום לך לכבד רשויות, כמו הרשות שלי ושל אימא, אז תשתדל להישאר בחדר שלך. אני בטח לא מתכוון לשמור על יד החלון שלך. עכשיו תכין לך לשתות וקח משהו קטן לאכול ותלך לחדר.” חתם אבא והתכוון לצאת.
“אבא, אתה כועס עלי?” שאל.
אבא הסתובב וחייך “אני אף פעם לא כועס” ויצא.
בערב חזרתי עם עגיל בגבה, פאת ראש צבועה בשחור, שהושעיה שכנע אותי שיהיה לי ממש יפה, וטבק לגלגול ביד. הוריי הביטו בי, הביטו זה בזה, שאלו ‘איפה היית?’ ‘ואיך היה?’ ו’מה שלומך?’, ברכו לילה טוב והמשיכו בענייניהם.
“את ישנה הלילה ב’גדרות’?” שאלה אימא.
“נראה לי…לא יודעת. נראה..” לא רציתי, אבל אדישותם להתנהגותי הגדישו את התסכול שממילא חשתי מחוסר השליטה בהתנהגותי ודחקו אותי להגדיל את גבולות החרטה.
“טוב. תודיעי לי אם את יוצאת. אל תלכי בלי חיבוק ונשיקה.”
“חיבוק ונשיקה..? חחח, טוב.”
“כן. חיבוק ונשיקה, מאמי. אני עוד נהנית מזה.”
בסביבות חצות חזרתי אל ‘גדרות’ עם חיבוק ונשיקה מאימא. השיח סביב המדורה היה זהה אלא שהפעם הבנתי על מה הם מדברים. כבר הכרתי את המושגים. פתאום התברר לי שכל ה’מהלך’ להקים מחנה ב’גדרות’ נעשה מתוך ידיעה שהפינוי עומד לקרות בקרוב, ולכן הושעיה לא היה כל כך מופתע מהצו. החברה דיברו על רעיונות התנגדות, וכל אחד העז להציע רעיון חריג אך היה ניכר שתוקף המילים לא עבר את מסננת השיניים, ונשאר בחלל הפה ולבסוף שב אל לב מהסס. למעט חלי שדיברה נועזות וניכר היה בה שהיא אינה מפחדת לממש את דבריה. הסכמתי עם דבריה מיד ולאחר כל הסכמה שאפתי מהסיגריה. רעות הייתה צמודה אלי מהגיעי אל המקום עד עוזבי. היא אהבה את העדינות שלי ועד מהרה הרגשתי שהיא שומרת עלי רכה ותמימה כפי שבאמת הייתי. היא הייתה מניחה עלי את ראשה כמזכירה לי שאני עדיין אחת שנהנית מחיבוק ונשיקה.
*******
שבועיים חלפו כאבחת רוח שרבית ותובל ובדולח כבר הורשו לדבר בטלפון אך לא להיפגש. באחד הימים היא שלחה לו פיצה שהכינה עם אימה ופחית קולה כפי שהבטיחה, וליבם של ההורים נשבה במסירותם זו לזה והתירו להם לדבר בטלפון. היה זה ערב תשעה באב, יומיים לפני הפינוי המתוכנן של ‘גדרות צאן’ והחברה במחנה התכוננו למאורע. חלי והושעיה קנו שקיות של בלונים למלא בצבע ובצואת הצאן שאספו מהדיר. הם פיתחו תכנית לפיה ימוקמו מספר כוחות מארב שיפנצ’רו את רכבי החיילים או יעשו נזק למנוע. אני הייתי חלק מקבוצה שתתנהג כעוברי אורח. אנו נציע יחס חם לחיילים וננסה לבלבל אותם. חשבנו על משפטים כמו ‘יש גם בית במדרון המזרחי’ ונצביע על שביל המוביל לשום מקום. הרעיון הוא לצבור את אמונם ולתעתע בהם. לתובל היו תוכניות אחרות לגמרי.
“את ליד מישהו?” לחש תובל אל הטלפון.
“לא, אני בחדר.”
“טוב, אז תקשיבי. יש לי תכנית לפינוי. כבר דיברתי עם כאצי והוא יצטרף אלינו.”
“יצטרף אלינו למה?”
“למבצע. אנחנו חייבים לקדש את המקום לפני שסוגרים אותו, להבטיח שהוא יישאר בידיים יהודיות.”
“איזה מבצע? אנחנו מרותקים לבית, אני לא יכולה לצאת.”
“אל מה את מדברת? אנחנו מדברים על קידוש השם. זה לא משחק ילדים. זו משימה חשובה מאוד, את יכולה להיות חלק מההיסטוריה או לספר שהכרת מישהו שעשה היסטוריה, מה את מעדיפה?”
אפשר לומר שבדולח מתפתה בקלות, אך נכון יותר לומר שקולו הבטוח של תובל היה משכנע גם אותי תמיד, למרות שלעולם לא העזתי להודות בכך. הוא האמין לדבריו, לא אמונה מתוך מטרה אנוכית סמויה. אמונה צרופה. ובדולח, יהיה מדויק יותר לומר שידעה לזהות דברים הנאמרים באמת, וכמו תמיד הסכימה ללכת אחריו, גם בעוון חילול דברי ההורים.
“יש לנו משימה להשלים, ועכשיו יש לנו הזדמנות לתפוס שתי ציפורים במכה. אנחנו צריכים להעמיד אותיות ‘שמע’ ב’גדרות’ ולמשוך אותן בשמן.”
“זו המשימה?!” תמהה בדולח. “זה נשמע כמו שטות גמורה. זה לא נשמע קשה במיוחד אבל זה גם לא יעצור את הפינוי.”
“לא אמרתי שזה יעצור את הפינוי, אמרתי שזה יבטיח שהמקום יישאר יהודי. צריך לחבר שמים וארץ, כמו שאמר הרב.”
“תובי…” השתמשה בדולח בקולה המתחנן. “אני לא רוצה להיענש בגלל דבר כזה…אולי תבקש ממישהו שיעשה את זה במקומך…?”
“אין סיכוי! אף אחד לא יעשה כמו שצריך. או שאת בפנים או שלא. תחליטי!!”
“ולמה קראת גם לכאצי? הוא סתם ילד מעצבן, והוא עושה צחוק כל הזמן.”
“כי לאבא שלו יש מסור דיסק והוא יוכל לחתוך לנו את המעדר והקלשון ולהפוך אותם לאותיות מ’ וע’. וגם להביא לנו דלי ושק מלט. בעצם זה כל מה שאנחנו צריכים. זה וליטר שמן זית זך.”
“ומה אני צריכה להביא?”
“את תעזרי לנו לסחוב ולחפור בור, ותחזיקי את הכלים כשאנחנו מכינים את הבטון.”
“תובי…” שוב התחננה בדולח “אולי..”
“אין אולי! הנושא סגור! בעוד יומיים בשמונה בבוקר.” סיים תובל והשיחה הסתיימה לקול הסכמתה של בדולח.
*******
ביום הפינוי השכמנו קום והתיישבנו בהמתנה לשיירת רכבי המשטרה, משמר הגבול והצבא. ההמתנה הייתה כלחישה באוזן, שאין בכוחנו באמת לקבוע את גורלנו אלא להמתין לצעד הראשון של השוטרים ולהגיב בהתאם. הם קבעו את חוקיי המשחק. הם גם קבעו שמדובר במשחק ותו לא, ואנחנו בלענו את הפיתיון. נשאר לנו רק לשחק משחק מרשים. מבעוד לילה שהו במקום מספר רכבי משטרה, להבטיח שהמקום סטרילי מהתפרעויות פוטנציאליות, ואנו העמדנו פני תמימים ושרנו שירים אל שלהבת המדורה היודעת לכמוס סוד. רכבי המשטרה טפטפו אחד אחד בבוקר, יצאו והתפעלו מהנוף, שוחחו ביניהם, הכינו קפה ופטפטו. הם הסתובבו ביישוב וברכו לשלום את התושבים. אני הייתי מבולבלת. ציפיתי לצעדי מגף רועמים ומחרישי אוזניים, שיניים חשופות ושנאת יהודים טהורה. חיפשתי במה לשנוא אותם ומצאתי שוטרת בלבוש צמוד מפטפטת עם שוטר ונוגעת בזרועו.
“תראה..” הפניתי את תשומת ליבו של הושעיה. הוא לא התייחס לדבריי אך הבחנתי שאף הוא מחפש להתרעם על השוטרים ואינו מצליח.
חלי ירדה אל השוטרים והחלה לשוחח עמהם. “אולי תלכי איתה ותציעי להם משהו לאכול ולשתות? כחלק מהמשימה…” אמר הושעיה ואני מיד עשיתי כדבריו. התקרבתי אל חלי ושמעתי שדבריה בנועם. התקרבתי עוד יותר ונדהמתי לגלות את הקלות והרוגע בהן היא פולטת דברי שנאה מטונפים על השוטרים ועל אימותיהן וכל שושלת הדורות שלהם. הגשתי להם את חבילת עוגה וחלי העיפה את העוגה מידי והחלה לצעוק לעברם.
הרגשתי את ברכיי רועדות. לא ידעתי כיצד להגיב. לתמוך בחלי או להיות נאמנה לאינסטינקטים שלי, להרגיע את הרוחות למען הסדר הטוב. הרגשתי את רוחו של אבי משתלטת עליי וניסיתי לנערה ממני. אבי משפחת סלע אז יצא מפתח הבית והחל לצעוק. לפתע הגיחו המון נערים ומבוגרים שלא ידעתי על הימצאם בגבעה והחלו ליידות אבנים בשוטרים. שמעתי את הושעיה צועק אך קולו נבלע בצעקות ההמון ולא ידעתי מה ניסה לומר. ליבי הלם כה בחוזקה וחשתי סחרחורת ופחד. לפתע הבחנתי בתובל ובדולח מטפסים אל קצה הגבעה עם מעדר, קלשון ומגרפה. הייתי מבוהלת מידיי בשביל להתייחס לכך וטיפסתי לכיוון הושעיה והחברה. נעמדנו על יד בית משפחת סלע וצעקנו. מה ששמעתי צעקתי גם אני. חלי היכתה בידה בחיילת וסתרה ללחייה. ראיתי שני שוטרים אוחזים בה והודפים אותה על מכסה המנוע של הג’יפ. היא ירקה עליהם וקראה לעברם קריאות גנאי אך הם המשיכו לפעול בקור רוח. הושעיה הבחין בכך ופתח במרוצה לעברה. הוא קפץ בבעיטה אל השוטר והיכה בו באגופיו “תעזוב אותה!” אך השוטרים הדפו אותו בתנועת זרוע אחת. הוא ברח לאחור וצבר תנופה ועשה זאת שוב עד ששוטר נוסף החל לרדוף אחריו. הרמתי אבן ומיד הרגשתי את עצמי מתכווצת עד שהייתי קטנה יותר מהאבן. ניסיתי לנפוח אומץ בריאותיי המתנשפות בחוזקה, ואז שחררתי קריאת גנאי מטונפת אל השוטרים. הרגשתי שפרצתי גדר אך התעלמתי מכך והמשכתי עד שהרגשתי גדולה מספיק לזרוק את האבן. האבן פגעה בראש אחד השוטרים וחברו הבחין בכך. רגלי שקשקו ושיניי חרקו מפחד. השוטר הצביע עליי וכעבור פחות מדקה הם כבר תפסו אותי ומשכו אותי אל טיולית. כשאני מובלת מטה אל הטיולית הבחנתי שעיקר הפינוי כבר בשיאו בצידו השני של הישוב. הכח המרכזי של השוטרים טרם הגיע אל משפחת סלע. הרגשתי שהשוטרים ידעו טוב מאוד מה הם עושים. בעוד שטכסנו תכסיסים מתוחכמים לטעמנו, הם תכננו את הפינוי בצורה טובה יותר וידעו בדיוק כיצד להפתיע אותנו. ראיתי את הושעיה עוד נמלט מידיהם. זה היה נראה כמו משחק תופסת עלוב. כשעליתי לטיולית ראיתי את חלי. היא ישבה במושב מיוזעת ומתנשפת. שני שוטרים עמדו עליה לשומרה. היא לא הבחינה בי אלא רק הביטה מהחלון. הושיבו אותי לפנייה ואני סובבתי ראשי לאחור להביט בה. החזייה שלה הייתה קרועה יחד עם צווארון החולצה. מידיי פעם ניסתה לקום ולהכות בשוטרים ואף הצליחה כמעט לברוח. אז הבחינה בהושעיה מובל אל ניידת בליווי שוטר. “הושי!!!!!!” צעקה בחוזקה, וכל אימת שנשמה או זזה השוטרים נדרכו. קינאתי בה. בכוח והחלטיות שלה. הרגשתי כאילו הייתה נעימת כינור מלווה את מעשייה. מעין אישור שהצדק איתה. “הושי!!!” צעקה שוב, והפעם הושעיה שמע אותה וצעק “חלי!!!!” אך לא ראה אותה. היא ניסתה לקום אל החלון “הושי!!!” והוסיפה כמה קללות אל השוטרים שהושיבו אותה חזרה בכוח. תפסתי אף אני רצועה אחת של חזייתי וקרעתי אותה, התנשפתי בכוח וצעקתי “הושי!!!” אך הושעיה לא שמע אותי. הוא נכנס אל הניידת. הבטתי מהחלון וחיפשתי לראות מה קורה. הרגשתי כאילו לא השתנה דבר. כאילו מראש השלמתי עם הפינוי. כאילו כל מעשיי היו בלבד לשם אימון. לנסות לחפש את הרוח שמעולם לא הייתה לי, כפי שטען אחי.
בעוד אני חושבת עליו אני מבחינה מבעד החלון בשלוש דמויות זעירות עומדות בשטח מסולע מאחורי בית הכנסת וחופרות בור באדמה.
“תובי, הבאתי שמן!” אמרה בדולח והוציאה בקבוק שמן קנולה.
“מה זה?” אמר תובל ועיקם את פרצופו. כאצי החל לצחוק.
“איזו סתומה, בחיי….חחח…..שמן קנולה.” צחק כאצי ובדולח נעלבה וזרקה מבט עצבני אל עבר תובל.
“שתוק כאצי! אל תתייחסי אליו. בכל אופן הבאתי שמן זית זך. עכשיו תלכי מאחורי בית הכנסת ותחברי את הצינור, תפתחי את הברז ותמשכי לפה. אנחנו בינתיים נכין את הדלי בתוך הבור.”
בדולח צייתה אך שניהם ידעו שהיא לא באמת תסתדר לבדה עם הברז וכעבור דקה היא חזרה.
“איזו סתומה, בחיי” רטן כאצי.
“תפסיק כבר! זה לא הזמן עכשיו. לך אתה ותחבר” אמר תובל ובדולח משכה באפה כדי שידע שהיא נעלבה. “את תסתכלי שאף אחד לא בא.”
“אני מרגישה ממש מיותרת” יבבה בדולח.
“מה פתאום מיותרת, את הכי חשובה כאן. השוטרים רואים אותך ובטוחים שאנחנו סתם ילדים תמימים וחמודים. אם את תלכי הם מיד יקפצו עלינו.” אמר תובל ובדולח קיבלה עליה את השליחות. “לכי תחפשי ברזלים.”
“אילו ברזלים?”
“כל ברזל שהו. ברזל בניין עגול. מה שתמצאי.” כאצי חזר עם צינור דולף מים ושניהם החלו למלא את הבור המלא במלט חצץ וחול. “זהו!” קרא תובל והשניים החלו לערבב בידיהם את המלט. כעבור כמה דקות חזרה בדולח עם חתיכות ברזל עגול חלוד.
“זה חלוד אבל זה מה שמצאתי.”
“זה בדיוק מה שצריך. כל הכבוד.” אמר תובל.
“כן, כל הכבוד” הוסיף כאצי. ובדולח הייתה מרוצה.
לאחר מספר דקות הם העמידו את המגרפה הקלשון והמעדר זה לצד זה ליצור את המילה ‘שמע’. תובל קיבע את המקלות באבנים כדי להבטיח שלא יפלו ואז יצק על הברזל שמן זית.
“זהו! בואו נברח מפה.”
“זהו?” תמהה בדולח.
“זהו, יא אפרוח, מה את עוד רוצה שיקרה?” לעג כאצי.
“אתה תשתוק! אף אחד לא דיבר איתך.”
“דיי כבר, בואו נזוז מהר” אמר תובל והחל לרוץ לכיוון מ’עלה צמר’ דרך השיחים והסלעים והשניים בעקבותיו.
“תובי…”
“מה?”
“אתה לא חושב שהיינו צריכים ליצוק שמן על האבנים? כמו בסיפור?”
“מה עכשיו?” התערב כאצי.
“דיי, אתה!!” צעקה בדולח להשתיקו.
תובל נעמד. “חכו לי כאן” אמר והחל לרוץ חזרה אל ‘גדרות צאן’ ופך השמן בידו. הוא נעמד על יד בור הבטון והביט בשוטרים משתלטים על המתיישבים ודחפור מניף את כפו ובתנועה אחת מרסק את אחד הבתים. לאחר מכן מתקדם אל הבית הבא וכן הלאה. הוא חיפש שמץ של צער בעיניי השוטרים, בתנועת הגוף, משהו שיעיד על הבנתם את הצורך הרוחני של המתישבים לחיות בארץ אבותיהם, לקיים את צוואתם, אך לא מצא. הרוח נשבה בחוזקה והוא עצם את עיניו לשמוע את השקט ואת העולם חוזר להיות הגיוני. כשפקח את עיניו בית נוסף נחרב. הוא שפך את השמן, הסתובב לאחוריו והחל לרוץ. כעבור עשר דקות הוא חזר. “יש לך עוד רעיונות לפני שאנחנו יורדים” אמר וזכה למשיכת כתפיים מבדולח. “אז יאללה למטה.”
הטיולית החלה לנסוע ובדרך אחד השוטרים שאל אותי לפרטי האישיים. אלמלא חלי נושבת בעורפי הייתי מתייפחת בפניו בצער. הוא הצביע על השוטר המנגב את דמו מהפצע שנגרם מהאבן.
“חבל שלא נפתח לו כל הראש” התערבה חלי.
“מה לך ולזה?” שאל אותי השוטר והצביע על חלי. “את לא נראית לי שייכת.” אמר ושבר את מעט הרוח שנותרה בי. תמימותי חשופה לכל. להוריי, לתובל, לרעות, לשוטר שלא מכיר אותי כלל, ובטח גם להושעיה. לא הגבתי. העדפתי לשתוק. הייתי נבוכה.
בערב הגיע אבא שלי לתחנת המשטרה. קפצתי עליו וחיבקתי אותו ובכיתי. הוא ליטף את ראשי ואמר ‘די’. השוטר ניגש אליו והוא התנשף במבוכה.
“במקרים אחרים הייתי פותח בהליך פלילי. אני והשוטר הנפגע הסכמנו שמדובר בילדה טובה שנסחפה עם הזרם. בכל זאת, מדובר באבן קטנה מאוד.” אמר והגיש לאבי קנס על הפרת סדר. הלכנו אל המכונית, אני התיישבתי מאחור בטוענת עייפות, ונסענו הבייתה. אבי שתק. הרדיו היה כבוי, ללא שיעוריי תורה כפי שנוהג לשמוע בזמן נהיגה. הרגשתי שאינו כאתמול.
כעבור חצי שעה נסיעה החלטתי לדבר. “לא כל השוטרים היו נחמדים כמו השוטר הזה. היית צריך לראות איזה חיות הם. הם הכו את הושעיה וחלי כאילו אין מחר.”
אבי עצר את הרכב בשולי הכביש, יצא מהרכב ופתח את הדלת האחורית. הבטתי בפניו. הן היו אדומות ונפוחות. לא הכרתי אותו.
“מה זה?!!”
“מה?” נבהלתי.
“מה זה!! מה זה?!” הצביע עלי וצעק. מעולם לא שמעתי את אבי מגביה את קולו ובטח לא כועס.
“מה? מה?” נחרדתי. הרגשתי שהאדמה שוב נשמטת, פעמיים ביום אחד. רציתי לעצום עיניים ושהסיוט יגמר.
“מילא השיער, מילא העגיל, הסיגריות…” החל מונה באצבעותיו “הלינה בחוץ, השעות המאוחרות, לזנוח את הלימודים. מילא כל זה….זו בעיה שלך.” החל להתנשף “…אבל לזרוק אבן על חיל!!! את משוגעת?!”
“שוטר.”
“שוטרררררררררר!!!!!! אוי! אוי, אני לא מאמין! הבת שלי! אבן על שוטר! את יכולת להרוג אותו!”
“מה להרוג?!” ניסיתי לתקוף בחזרה “זו רק אבן קטנה!”
אבי התעצבן על ניסיון התגובה, הרים חצץ מהרצפה וזרק עלי “כמה קטנה?! ככה קטנה?!” הראה לי חצץ בידיו והשליך לעברי.”
“די! די! תפסיק!” התחלתי לבכות “הם פינו ישוב בארץ ישראל….מה אתה לא מבין?? אתה תמיד אומר שזה חשוב ליישב את הארץ ואתה תמיד מדבר נגד הפינויים.”
“את אי־פעם התעניינת בכלל ב’גדרות צאן’ לפני שהתיידדת עם הושעיה? אי־פעם עלית לשם לעזור להם? לברך אותם ברכת שלום? להתפלל שם? לחזק אותם? אי־פעם היה איכפת לך בכלל? שפתאום את מוכנה להרוס לעצמך את העתיד בשביל זה? פתאום לפני חודש גילית שיש מקום כזה. אין לך בכלל מושג מה הסיפור של משפחת סלע ולא של ההר הזה. את אפילו לא יודעת מה מטרת הפינוי.
“ואתה יותר טוב?? אתה כל הזמן עושה כאילו אתה לא כועס וכאילו איכפת לך אבל אתה כזה מוסרי ואתה לא תפגע באף אחד כשכולם באים ולוקחים לנו שטחים והעיקר אתה כזה מנומס….’אני אף פעם לא כועס. אני אף פעם לא כועס’ זה יותר טוב? כמו בגוש קטיף…” אמרתי והרגשתי שהפלתי את רוחו. איני בעלת רוח כי אם מפילת רוחות. זה הכשירון שלי. כך הרגשתי, ואבי הרגיש בכך גם כן, כשפנה אל מושב הנהג והחל לנסוע ולא אמר מילה כל יתר הנסיעה. רציתי מאוד לשאול אותו ‘אתה כועס עלי?’ ורציתי שיגיד שוב ‘אני אף פעם לא כועס’. כמה היה חשוב לי לשמוע זאת, אך ידעתי שהפעם הוא כועס ואינו יכול להסתיר זאת.
הרכב נעצר בחניית הבית ואבי פנה אל המחסן הישן למצוא שם גוזל ואפרוח מתחבאים.
“בדולח, לכי מהר הבייתה. אימא התקשרה והיא דואגת לך.”
“אני…”
“ששש…פשוט לכי מהר. אתה…” הצביע על תובל “צא ולך לחדר…”
“אבא, אני..”
“צא ולך לחדר!”
“אני קידשתי את המקום, אבא.”
אבי לא יכול היה שלא לחייך. הוא חייך ודמעה הזדגגה בעינו. אני ותובל ניגשנו לחדרינו הסמוכים.
“קחי שבוע פה בבית לחשוב על מה שקרה.”
“אתה לא יכול לקרקע אותי? אני בת שמונה עשרה.”
“נכון. אבל אני לא חייב לשלם על רישיון הנהיגה שלך ולא על האוניברסיטה ולא על הנסיעות שלך ועוד…ועוד…ועוד…” אמר וסגר את הדלת. ואני, האמת שכלל לא רציתי לצאת מהחדר. רציתי לחזור אל השפיות. אל עצמי. לסגור את החלון בפני רוח הפרצים שטלטלה כל פלג בגופי. אבי חזר כעבור כמה שעות עם קלסר שמן ובו כל הכתבות שנכתבו מאז ההחלטה על גירוש גוש קטיף ועד היום, לגבי יישוב הארץ ופינוי ישובים. במשך שבוע ישבתי בחדרי וקראתי את כל הכתבות. שתיים מהן נכתבו על ידי אבי שעבד אז כעורך עלון דתי. כל הכתבות כולן כאילו נכתבו ברוח אחת וכולן בדרך זו או אחרת הצביעו על פתרון אחד, כל כתבה בניסוח שונה. אחד קרא “לצאת מבתי המדרש ולהתגייס לתקשורת” ואחר קרא “אין ברירה אלא לטבול ברפש”. ליבי לא חש אל רעיונות אלו אך גם ידעתי שאיני מסוגלת לפעול בדרכם של הושעה וחלי. גם דרכו הסלחנית של אבי לא קרצה לי ולפי הכתבות שהוא עצמו כתב ניכר היה שהוא חוזר בו מן הדרך הפייסנית.
כעבור שבוע יצאתי מחדרי אל הסלון. אבי ישב שם עם עלון בידו. התיישבתי על ידו על הספה וקיוויתי שלא יאמר דבר. רגשותיי אל אבי היו כמו רגשותיו של תובל אלי כשכשל רעיון הכתובת שלו. כאילו משהו בי התריס נגד רעיונו המופרך. לשמחתי אבי לא התריס או העיר עוד על מעשיי באותו הפינוי. עד היום הוא לא הזכיר זאת, לפחות לא בפניי. בתנועה עדינה הנחתי את ראשי על כתפו, והנחתי לשערי לגלוש על ידו האוחזת בנייר העלון. הוא הפך דף, וכעבור כמה שניות העבירו את העלון מול פניי.
“מה?” שאלתי.
הוא הצביע על מרכז העמוד. “תראי”.
“מתחת לכותרת גדולה ‘נפרצו גדרות צאנך’ קישטה תמונה את מרכז העמוד ובה, בקדמת הריסות בתיהם של מתיישבי ‘גדרות צאן’, הופיע בור מבטון וממנו יוצאים קלשון, מגרפה ומעדר ניצבים זה לצד זה, נוטפים שמן ומחברים אותיות ‘שמע’ ואבן למרגלתם מבריקה משמן ומחזירה את אור השמש השוקעת בים התיכון.

לצפייה ביצירה

שירה

שורט לשעשוע

שחר מדמון

וְכִי נִכְעַס
עַל צִפּוֹר שִׁיר
הַמְּצַיֶּצֶת מִבְּעוֹד לַיְלָה,
תַּן הַמְּיַלֵּל מִבְּעוֹד יוֹם,
חָתוּל מְשֻׁעֲמָם
הַשּׂוֹרֵט לְשַׁעֲשׁוּעַ,
כֶּלֶב פַּחְדָן
הַנּוֹבֵחַ עַצְמוֹ לַדַּעַת,
אֲרִי שָׂבֵעַ
הַמְּחַדֵּד שִׁנָּיו עַל טֶרֶף רַךְ,
יָד קַנָּאִית
הַשּׁוֹפֶכֶת דָּמֵינוּ לַשָּׁוְא

לצפייה ביצירה

אלימות התנתקות פיגוע

שחר מדמון

עם הרוח

שורט לשעשוע

תגובות פייסבוק

Share