אמנית

תמר שילה

אודות
פרוזה

מתוך: התנתקות (מחזה)

תמר שילה

 

בבית אחד קטן בגוש קטיף גרים שירן ואורי. זוג צעיר. מחר הגירוש יתחיל. החיילים מתארגנים וגם המתנחלים. הקיץ חם והאווירה מתוחה.

בוסתן המפקד מנחה את חייליו.

בוסתן: אני צריך שני מתנדבים. יפה בואו לפה. שימו את זה- (נותן להם חולצה כיפה, ומטפחת) אתם צועקים יהודי לא מגרש יהודי. אין לכם לב. זה הבית שלנו איך אתם עושים לנו את זה.
אלכס ויניב: יהודי לא מגרש יהודי. אין לכם לב. זה הבית שלנו איך אתם עושים לנו את זה. אל תעשו את זה
בוסתן: מזה מזה? תגידו אתם רובוטים מה יש לכם. תראו איך עושים את זה. (מדגים בפאתוס) תסרבו פקודה! אין לכם לב?? תסתכלו עלינו! לאן נלך! איפה נגור? נו..
אלכס: אה כן, תסרבו פקודה! אל תעשו את זה!
בוסתן: יפה. שימו לב, יש לכם מה ללמוד מהעליה מרוסיה. יפה אלכס. יפה עכשיו אתה.
יניב: נראה לי הבנו את העיקרון
בוסתן: הבנת? מה הבנת?
יניב: סתם את המסר
בוסתן: הופה מישהו הבין את המסר. יפה. אנשים בכירים עושים ישיבות כדי להבין ולהתכונן אבל יש חיילים פשוטים שהבינו את המסר. מה המסר חייל?
יניב: אממממ שהם לא רוצים שנפנה אותם
בוסתן: שהם. לא. רוצים. שנפנה. אותם. פשששששש מורכב. אל תשכחו שאתם חיילים צעירים ואלה פה אנשים עם אידיולוגיות שעוברות מדורי דורות. אתם יודעים מזה לעמוד מול זה?!
אלכס: זה קשה
בוסתן: זה קשה! מלאדייצ אלכס. זה קשה מאוד! כי הם יודעים למה הם פה. אבל אתם… אין לכם מושג. אתם רק חושבים על הפריסה. על הסופש. על החברה. אה? יפה. אז עכשיו כולכם תתרגלו יחד כדי שנהיה מוכנים. קדימה קדימה.
כל החיילים מתחילים לצעוק.
חיילים: תסרבו פקודה. זה הבית שלנו! אל תעשו את זה! אתם לא חייבים! תתביישו לכם.
בוסתן: יפה יפה. די שששששש. מספיק! ועכשיו לסצנה כמו שעברנו עליה הגעתם לבית ואז..
אלכס: שלום אמממ
בוסתן: רחלי ויואב
יניב: שלום רחלי ויואב..
בוסתן: קדימה כמו שלמדנו
אלכס: שלום רחלי ויואב, גם לנו קשה להיות פה.
בוסתן: יפה!
יניב: וגם לנו כואב, אבל אין לנו ברירה
בוסתן: יש לכם. תסרבו! תגיד למפקד שלך אני לא יכול
יניב: אני לא יכול
בוסתן: חייל!
יניב: אמרתי את זה לו.. אמרתי לו אני לא יכול
בוסתן: אתה לא עונה לזה וממשיך.. תביע צער
יניב: אני ממש מצטער. באמת
בוסתן: ככה מצטערים? תגיד אתה לא יודע להצטער?!
יניב: אני יודע
בוסתן: אז תצטער!
יניב: אני מצטער
בוסתן: עם הפנים!!
יניב: אני מצטער
בוסתן: יותר טוב. טוב. אחרי שאתם מצטערים. אתם נכנסים לתוך הבית. וגם אם הם אומרים לכם לא. וגם אם הם שמים את היד על המשקוף. וגם אם הם בוכים אתם ממשיכים להצטער ונכנסים לתוך הבית. זה הצעד הכי חשוב. ולמה זה?
כל החיילים שותקים. בוסתן עובר ומסתכל להם בעיניים.
בוסתן: שימו לב חיילים טוב טוב למה שאני הולך להגיד לכם ותחרטו את זה על המצח!
כי זאת הצהרה שהבית הזה הוא של המדינה ולא שלהם! ואם המדינה החליטה שהוא הולך קאפוט הוא הולך קאפוט. יש?
חיילים: יש המפקד!
בוסתן לסיוון: אין דבר יותר מטומטם מחיילים צעירים. את חושבת שהם מבינים משהו? כלום. כל מה שמעניין אותם זה מתי אוכלים.

(…)

נכנסות אפרת ואוריה אחיות של שירן
אפרת: שירן את לא מאמינה
שירן מה עכשיו?
אוריה: סבתא של הרצליך נפטרה
שרן: מי?
אפרת: סבתא של הרצליך. אפשר מהשקשוקה? טועמת
אוריה: איכס אבל למה עם הידיים?
שירן: סבתא של הרצליך נפטרה?
אפרת: כן כן נפטרה
שירן: על זה אתן עשיתן את הכניסה הדרמתית הזאת עכשיו?
אוריה: קודם כל לא יפה. היתה נחמדה הסבתא. וחוץ מזה. זה לא סתם שהיא נפטרה היא הולכת לעשות היסטוריה
אפרת: מרד גטו ורשה היא תעשה פה!
שירן: טוב אני רואה שאנחנו ממשיכים עם הקו הדרמטי
אפרת: הרצליך הולכים לקבור אותה כאן!
שירן: מה? מתי?
אוריה: מחר! מחר בבוקר!
שירן: הם הולכים לקבור אותה כאן מחר?
אפרת: את קולטת?!
שירן מתיישבת. הבנות אוכלות ושותות משאריות שיש על השולחן
אוריה: זה מה שקורה כשעם הנצח לא מפחד!
אפרת: זה המסר נשמה!
שתיהן פוצחות בשירת לא לא לא תפנו אותי לא תפנו אותי כל כך מהר
שירן: אני מקווה שהם שאלו את הסבתא קודם
אפרת: שאלו מה
שירן: אם היא בקטע של לרדת לקום לרדת ולקום לרדת ולקום בום
אפרת: למה נראה לך שהיתה לה בעיה, היא כבר מתה
אוריה: תראי את הגדולה של הבנאדם. שגם אחרי שהוא מת ממשיך לעשות דברים מטורפים בעולם. מלכה! מלכה!
שירן: כן. מלכה. אז מה הם יעשו? הם אמרו?
אוריה: הם יעשו לוויה. והספדים והכל ויקברו אותה.
אפרת: זאת אמונה! זאת האמונה המדוברת! היא חיה כאן והיא נפטרה כאן והיא תקבר כאן. מה? יש למישהו בעיה שיקפוץ לאדמה ויפנה אותה משם
אוריה: נראה איזה חייל יגרור אנשים מתוך הבית קברות. ממממ לא נראה לי. אולי חיילי הזומבים
שירן: שתדעו שבסוף הם יוציאו גם את אלה שבאדמה ויעבירו אותם. אני אומרת לכן את זה כדי שלא תחיו באשליה
אפרת: טוב! הנה עוד פעם הדיבורים האלה. אולי כבר תפסיקי לפחד כל כך מאשליות ותתחילי יותר להנות בחיים
שירן: וואו נשמעת תוכנית מצויינת
אפרת: לא התכנית שלך נשמעת מצויינת, כל הזמן לחכות לגרוע מכל וכל הזמן להזכיר לכולם כדי שכולם יחכו לגרוע מכל כי למה לקוות?! למה?! הרי תקווה היא אשליה
שירן: תאמיני לי שזה לא הגרוע מכל
אוריה: אה לא? זה לא הגרוע מכל? יש יותר גרוע מלהזרק מהבית שלך לרחוב? מלראות את הנוף האהוב עליך בעולם…
שירן: טוב אוריה, אני יודעת מזה לחיות פה ואני יודעת כמה זה כואב. זה כואב גם לי. זה כואב לי יותר מהכל.
שלושתן משתתקות. אפרת מתחילה לבכות. שירן חוזרת לכיור לשטוף כלים.

מגפון נשמע מרחוק:
חיילי צבא הגנה לישראל אני אוהב אתכם! זה הזמן, להוריד את המדים המכוערים שאריק שרון תפר לכם, וללכת קצת לים! תראו איך אתם לבנים! לים של גוש קטיף אין מציל שיציל אותו מהעקירה הזאת! סרבו פקודה!!! אתם יכולים למנוע את זה! סרבו!

לצפייה ביצירה

תגובות פייסבוק

Share

Yehee — Political Poetic Journal