אמנית

חני כהן זדה

אודות

חני כהן זדה הינה ציירת ואמנית שיצירתה נובעת מהשראת התנ״ך וכתבי החסידות. כהן זדה הציגה שבע תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות. זכתה בפרס שר החינוך ליוצרים בתרבות יהודית ע״ש אורי אורבך בתחום האמנות הפלסטית לשנת תש״פ. חברה בפורום קפה שפירא, בניהול האגף לתרבות.

מדי פעם מתעורר מתרדמתו דיון הטוען כנגד אמנות פוליטית.
הדיון על אמנות פוליטית כן או לא, נשמע כדיון נקי, אקדמי, אשר כל מטרתו להנפיק אמנים שיוציאו תחת ידם יצירות אמנות טובות.
האם זה אכן כך?

מזהירים אותנו מפני אמנות פוליטית שמאחוריה עומד אמן בעל אידאולוגיה לוהטת, שכל יצירותיו הן כרזות עמוסות סימני קריאה. אומרים לנו שזו לא באמת אמנות, אלא ניסיון לשטוף את מוחנו, ולכן זהו מעשה רע, רע מאוד. היזהרו אמנים מהחדר האפל הזה. התרחקו ממנו לבל תתויגו כיוצרים גרועים. שטוחים. או הגרוע מכל: משעממים.

האמת, צודקים.

אבל לא בגלל הבעייתיות של המסר הפוליטי.

צודקים המזהירים מפני שיממון, ואכן הזדמן לי לראות די הרבה אמנות מעייפת מן הסוג הזה. הם צודקים לא בגלל המסר, אלא בגלל הבנאליות. בגלל החזרתיות. משום השימוש בחומר שנלעס עד זרא, והוצג שוב ושוב בכל במה, משרה סביבו יובש אפרורי ומרדים.

מה כוחה של אמנות טובה?

אמנות טובה מצליחה לחדור פנימה, ישירות אל הרגש, בלי לעבור דרך ההגנות השכליות שלנו.
כשאנחנו קוראים מאמר או ספר עיוני, אנחנו מפעילים את כוחות החוכמה, בינה ודעת שבנו. אלה הם סננים שיכליים הבוחנים מידע ומחליטים האם הוא ראוי להיכנס לליבנו, או לא. האם המידע העומד בפנינו ראוי לעצב אותנו, או שמא מזיק ועדיף להתרחק.

יצירת אמנות טובה הינה פתיינית חמודה המצליחה לדלג על הסננים וההגנות הללו. היא יכולה להיות פתיינית ביופייה, או פתיינית מלהיבה, חכמה או מרגיזה. בפתיינותה היא מפלרטטת עם הדמיון, שהוא למעשה מעין מקרן פנימי של מאגר הזיכרונות האישי (ולעיתים גם הקולקטיבי). כפלרטטנית טובה, יוצרת האמנות חיבור מיידי ורב עוצמה בין המערכת הרגשית לבין המסר שהיצירה מעבירה.

באומרי ״יצירה טובה״ איני מתכוונת לשיפוט מוסרי בין טוב ורע, אלא לסקאלת המוצלחות האמנותית, יכולתה של היצירה לקלוע אל הטעם, ולהשפיע על הצופה. לשם המחשה, אתאר לכם יצירת אמנות טובה מאוד, שעושה היטב את העבודה.

בציור ״בדיקת כשרות״ האמנית זויה צ׳רקסקי ציירה זוג צעיר שעומד במטבח ביתם. לזוג חזות דתית בהגזמה – האם לבושה בצניעות, בידיה תינוק. האב ואפילו התינוק חובשים כיפה. על שולחן המטבח מוצגים לראווה חלות, גביע יין, נרות שבת. במרכז הסצנה ניצבת דמות נוספת, דמותו של רב. גופו השחור והגדול ממלא את חלל המטבח. מולו המקרר הפתוח של בני הזוג. ניכר שהרב נבר בין המאכלים עד שמצא מה שחיפש – סיר אדום וגדול. הסיר פתוח ומציץ מתוכו חזיר.

ביצירה המצויינת הזו האמנית מעבירה סיפור של אנשים, כנראה מחייה שלה. אך יחד עם היות היצירה סיפור, היא ללא ספק גם בעלת אמירה פוליטית. היצירה מצויינת כי היא מהפנטת, מצויירת היטב, ומיד מעוררת סערה ריגשית גם במי שלעולם לא ישקול להכניס חזיר למקרר הפרטי שלו.

מה קורה כאשר נמצא מולנו משהו שמצליח לחדור לליבנו באופן ישיר, כמו סוס טרויאני, ולהשפיע עלינו עמוקות ללא כל הגנות? משהו שמצליח לחמוק משומרי הסף של הלב, הסננים השיכליים?

אמנות היא תקשורת. אמן מביע את עצמו דרך היצירה שלו, ואמן מעוניין להשפיע על השיח התרבותי דרך היצירה שלו. כשהיצירה טובה, היא תסקרן אותנו, ואנחנו נרצה לפענח את חידתה: מה חווה האמן שיצר אותה. הסקרנות תפתח את שערי ליבנו ותאפשר לעוצמת המסר היצירתי להגיע אלינו פנימה.

יצירה אמנותית טובה יכולה להיות פוליטית, סיפורית, ריגשית – העיקר שתסקרן. שתגרום לנו לעצור מולה ולומר לעצמנו – וואו. מה? לעומתה יצירה גרועה היא יצירה שנעיף בה מבט קצר ומיד נמשיך הלאה בדרכנו, עייפים וקצרי רוח.

אני חשה שהאזהרה החמורה הנשמעת כנגד יוצרים ממגזר ספציפי שלא ליצור אמנות פוליטית לא באה כדי לשמור על האמן או על מעיין היצירה שלו, אלא כדי לנתבו. כדי שלא יעז להביע את הדברים שהמזהיר לא רוצה לשמוע. או אולי נכון יותר לומר, שהמזהיר לא רוצה להרגיש. כי התחושה היא של חץ ישיר לתוך הלב.

האזהרה אם כן, היא מניפולציה על האמן. דרך להסליל את יצירתו שתהא נוחה לעיכול לאותם בעלי הדיעה הקובעים ״מהי אמנות טובה״. במילים אחרות, אמצעי לשלטון רודני באמירות התרבותיות.

הייתי רוצה לומר ליוצרים שיחושו בנוח לבטא את מחשבותיהם בדרך שנראית להם טובה. שילמדו מניסיונם המצטבר מתי האמירה שלהם מסקרנת ומתי היא משעממת. שילמדו מהכשלונות איך לשפר, ואיך למצוא את הדרך הטובה לומר מה שעל ליבם. ממש לא הייתי רוצה לעצור את הנביעה ולקבוע מעליה שלט ״אסור״ או ״זהירות״עוד לפני שיצאה לאוויר העולם.

לצפייה ביצירה