מסאי

יותם הלפרין

אודות
מסה

ירושלים: בית בעשרה מהלכים

יותם הלפרין

 

בְּתוֹךְ סִדְקֵי הַבַּיִת

חַיִּים הַחֲלוֹמוֹת

לִפְעָמִים אֲנִי עוֹשָׂה בָּהֶם

יָמִים שְׁלֵמִים, נֶעֱלֶמֶת

וְשָׁבָה

     

(דיתי רונן, שיבת הבית ונדודיו)

 

 

 

 

כפר עזה

פרוצים הם הבתים. כמו תהום פעורה אל מעבה האדמה. שלט 'ברוכים הבאים', שבור על מפתן הבית, מילותיו מחייכות בתום שלא יכול היה לדמיין בסיוטיו, את אותם באים שיחללו אותן. רמזים בוטים מפוזרים בחלל, מותירים מעט מקום לדמיון, הרבה מקום למבוכה ובושה, ועוד יותר מקום לזעם. אני לוקח את שני חלקי השלט המפורק, מחברם לאחד ומניח בצד אחר מעט כבוד והרבה אבל.

אני רוצה לעצור לרגע לתפילה. מחפש אחר הכיוון לירושלים. בחצר הבית ניצבת סוכה. מזכרת מיקום אחר, שהתקיים עד לפני ימים אחדים. מתוך הסוכה מביט בי אברהם אבינו, אושפיזא עילאה של יום החג הראשון. בשמחת תורה לא מצפים לאושפיזין. אולי לא בכדי בא השבר בשמיני עצרת, המכונה שמחת תורה. אותו יום בו אנו חוזרים לבתי הקבע שלנו, אחרי שבוע של חיים ארעיים בסוכה. והנה דווקא בתי הקבע התגלו כעראיים יותר מן הכל. אדמתנו היא הר געש שהתפרץ כשלא הקשבנו ללבה הרוחשת. אנחנו כאן אורחים לרגע. בית הוא כל מה שאנו מבקשים.

 

פני המלחמה

מאה וחמישים אחוזי גיוס, מדווחות הכותרות על מאות אלפי האנשים שהתגייסו להגן על הבית, ואני בתוכם. רגשות מעורבים, של זעם ורצון לנקום, לצד חרדה קיומית ויציאה למלחמת אין ברירה. ובתוך כל אלו בקשה של התחלה מחדש, של אתחול מערכת, כיול מצפנים והקשבה עמוקה.

בשביעי באוקטובר פרץ האויב ללא צלם אנוש. בין הציביליזציה לברבריות עובר קו דק, שנמתח ב-6:29 בבוקרו של חג. אולם חומות לא נופלות ביום אחד. את תנועת הלוחות הטקטוניים שבעקבותיה רעדה עלינו האדמה, יכולנו לזהות כבר קודם. יחד עם האסון שלא דפק אלא פרץ את דלתותינו, נכנסה גם המציאות המוכחשת במלוא עוזה. התהום הפעורה קוראת לנו להתבונן לעומקה, לראות את שורשיה, הורתה לידתה. גילה כגילנו, עומקה כעומק הכחשותינו. ובתיקונה יהא תיקוננו, יהא חידוש בתינו.

אנו יוצאים אל הקרב, פנינו אל עזה, עורפנו לירושלים. אדם יוצא לחרף נפשו במלחמת חרבות ברזל, שם זמני. אולם אויבו פורץ את גבולותיו כשבפיו צעקה אחרת לקרב. מבול אל אקצא, האויב צועק אלינו, ובניגוד אלינו ירושלים ניצבת למול פניו.

 

בריחה

קל לברוח.

קל לברוח  להסברים כלכליים, בטחוניים, פוליטיים, חברתיים, מחק את המיותר. קל לברוח להסביר את המציאות בעיניים מערביות, חילוניות. אך מי שלא יאמץ את אזנו לשמוע את השפה התיאולוגית של הארץ הזו, סופו שיפול מהספינה השטה על פי מפות עתיקות של ארץ התנ"ך. א-שאם היא קרויה בערבית, ארץ מרחבי נבואה והתגלות.

״רק לא להפוך זאת למלחמת דת״. משנן לעצמו האדם המערבי. אפעס קשה שלא להבחין שאיש לא שאלו. מלחמה כזו לא רק נכפתה עליו, אלא שתתרחש איתו או בלעדיו. "היטיבו מאד אשר אמרו" כותב תומאס קארלייל לפני כמאתיים שנה, "כי דת כל אדם הוא הדבר העיקרי שבו. דת האדם או העם." ומדייק דבריו: "הדבר שהאדם מכַון אליו את לבו באמת וחושב אותו לודאי, בנוגע ליחוסיו החיוניים אל סוד הבריאה ולחובתו ולתעודתו בה – זהו בנין‑אב לוֹ, אשר מכריע את כל השאר. זהו **הדת** שלו".

המרחב בו אנו חיים, מנקז אליו את מבטם של למעלה ממחצית מאוכלוסיית האנושות, ביחסם לסודות הבריאה והאלוהות. מרחב ארץ שבו קווי הגבול נמתחים על ידי משה, יהושע, ישוע ומוחמד, עוד הרבה לפני סייקס ופיקו, ראשי הממשלות או הנשיאים. המאמינים מכתיבים את הצעדים כאן, לפני המדינאים.

 

שברים, סדקים, תנועה 2023-4-5

שברים וסדקים לרוב חוצים את קווי האורך והרוחב של ישראל. מימרה שחוקה של מורי הדרך בשבילי הארץ, גורסת כי התשובה לכל שאלה גאולוגית, תהא תמיד – השבר הסורי אפריקני. ביסודות הארץ הזו טמון שבר, אולי מראשית הבריאה. צרות אחרונות משכחות ראשונות, אך בשנה הקודמת לאסון כבר משכו אותנו השברים אל פי תהום. סדקים עיטרו את קירות ביתנו המשותף, ולעתים גם את בתינו הפרטיים. "הציונות היא אידאל אין סופי" כתב הרצל ביומנו לפני יותר ממאה שנים. אולם בשנה החולפת היה נראה שמשני צדי המתרס הציוני, האינסוף היחיד היה המעגל בו נעו כוחות הופכיים, בתנועות של הרס עצמי. עוצמים עיניהם אל עבר יעד לא ידוע, כמו מתעקשים להתעלם מן השאלות, שזועקות אליהם ממעמקים. גם כאן למעמקים אלו יש שם, אותו לעתים אנו מעדיפים לשכוח. קל לנו להזדהות כציונים, מבלי לעצור ולשאול למקור ומשמעות המילה. קל לנו מדי לברוח מירושלים.

 

"לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים" כתב נתן זך, "שהוא אוֹלֵם לה חלומות". אך בישראל מקדמא דנא, חלומותיו של האחד הם סיוטיו של האחר ולהפך. בליבה של הארץ, עיר הבירה כורעת תחת עומס הציפיות. הציפיות ממנה כמו גם הציפיות שהיא יוצרת. שבעים שמות לעיר אחת, זה כבר מתכון לבלבול. "ירושלים די מפחידה אותי" מודה עמוס עוז, "היא סובלת ממנת יתר- אוברדוז של היסטוריה". אך למעשה יותר משההיסטוריה מכבידה עלינו, עיקר הכובד מגיע מן העתיד ממנו אנו מעדיפים להתעלם. ירושלים היא שם קוד לחלומות, אשליות, פחדים ומניירות. קו דק נמתח בין שברי אוקטובר. בין אסון השביעי ומריבות השישי. אנרגיית ירושלים המודחקת בנו, קוראת לנו מכאן ומשם. פורצת לחיינו בהבלחות נסתרות, המזמינות אותנו להתמודד עם שאלות, מהן אנו מבקשים לרוב לברוח. קודש, יעוד, דת ואמונה, היסטוריה ועתיד, מסורת ושבירה. משל לספינה שנתקלת בקרחון ורואה את קצהו. תשעים אחוז ממנו נמצאים בכלל תחת קו המים.

 

אך ביסודו של כל שבר מסתתרת תנועה. רק מי שאזנו כרויה לשפת המעמקים של הארץ, יוכל להבין את תנועת הלוחות. להבינם, ואף לנווטם. מסקנות אלו עלולות להיות עגומות למי שזרה לו שפת התהומות התאולוגית, והאנרגיה הדתית. מסקנה זו עלולה להיות מבעיתה למי שביקש לברוח משפה זו כל חייו. צודק מי שמפחד משפת התהומות הפורצת. כשכרה דוד המלך בורות בירושלים, ביקשו מי התהום לעלות ולהציף את העולם. אולם שם טמונה ההזדמנות היחידה. הטלטלה שמוטטה את קירות בתינו, מוכרחה להוביל אותנו לצלילה למעמקים. מתוכם נוכל לא רק לבנות את בתינו מחדש, אלא לבנותם על קרקע יציבה, ולהעצימם בקומה נוספת חדשה. עלינו לצלול ולעלות לירושלים.

 

 

ירושלים 1.0

מאז אוקטובר רחובות העיר העתיקה ריקים. כמו ילד שמחולל מהומה ובורח תוך רגע הצידה, כך ירושלים עומדת בשממונה. ספק תמהה, ספק נבוכה, מהקרבות המתחוללים בשמה שבעים קילומטרים לדרום מערבה. הנוצרים הגיפו תריסיהם על המנזרים, כמו מבקשים להוריד ראשם תחת גלי המבול שביקש חמאס להביא על העיר. המוסלמים והיהודים פוסעים בצעדים מהירים, בחשדנות יתרה האחד כלפי השני. העיר לוחשת את קווי השבר הישראליים כולם, מתוך חלונותיה. שישים אחוז יהודים, ארבעים אחוז ערבים, שלושים אחוז חרדים, ארבעים אחוז קטינים. תמונת עתיד של ישראל על שלל הזיותיה. "קרוסלה", קרא לה יהודה עמיחי. כזו ש"מי שקופץ ממנה מסכן את חייו". כל הסדקים נפערים בירושלים, מהסיבה הפשוטה שדרכה עוברת כל האנרגיה.

 

אם ננסה למפות את אותם המעמקים, הרי שאת הכותרת ששמה ירושלים ניתן לתלות על קווי שבר רבים. לענייננו נתמקד באחד. בין ירושלים ותל אביב, נמתח שסע דיכוטומי, דרכו ניתן לחלק את ישראל בין לאומיות ואוניברסליות. תהום לכאורה פעורה בין השפה הלאומית המקדשת את ירושלים, על זהותה הפרטיקולרית, ובין השאיפות האוניברסליות של שפת תל אביב, המבקשת למצוא את זהותה בקרב כל יושבי תבל. "חביב אדם שנברא בצלם", יאמר אזרח תל אביב. "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", יענה לו לכאורה יריבו הירושלמי. האחד יבקש לפיכך להתנער מכל רכיב לאומי מאיים בזהותו. להשיל מעליו את האבן הירושלמית הכבדה הזו. והשני לכאורה ילך ויסתגר בדלת אמותיו, יגרש מעל פניו כל סימן זר שיטמא את חלומותיו הקדושים.

אין כל זה אלא לכאורה, שכן אלו ואלו טועים.

 

 

שתי טעויות בכביש אחד

אולי אין זה מיותר להבהיר כי שתי הערים תשמשנה כמודל מכליל, ואולי אף סטיגמי. הטעות והאשליה בדיכוטומיה השגויה, תוצגנה דרך הקצנת הרעיון העומד בבסיסן. בין שתי הערים ובתוכן מרחב גדול, מתעתע ועשיר להתגדר בו. אך כדי להירפא מתוך השבר, נמתח את הסדק עד לקצה.

 

האוניברסליסט בתל אביב, הוא בכלל קוסמופוליטן. רעיון שונה בתכלית. בקצהו הוא מבקש להשיל מעליו את זהותו הלאומית, ודאי הדתית. לעיר המצויה בשורש זהויות אלו, הוא בכלל מתכחש. כך הוא יוצא אל העולם הרחב, כשהוא מוצא את עצמו ערום. בכך הופך למעשה לאזרח העולם, נטול זהות יחודית משלו, מלבד זהותו הפרסונלית. נטול תקווה, עתיד או חלום המחוברים למעגל הלאום. לא רק שהוא ודאי יפסיד במלחמה, אלא שבמוקדם או במאוחר, ינטוש את מרחב התהומות של האיזור, או שייפלט ממנו כשיפול מן הקרחון.

הירושלמי הלאומי, בקצהו הופך ללאומן. הבדל של אות אחת אשר חוסמת עולם שלם. הוא יילחם עבור עירו, אמונתו ועמו. יהיה מוכן אף לחרף נפשו בעדם. אך מחוץ למעגלים הפרטיקולריים, הוא יעדיף למנוע כל מגע או השפעה. מעבר לעובדת החיים הפשוטה שהוא אינו חי לבדו. ומעבר לכך שהשפעות ויחסים מבחוץ יגיעו, בין אם ירצה בכך ובין אם לאו. הרי שהוא לעולם לא יגשים את יעודם, של אותם לאום ועיר. הלאומן ישרוד על הקרחון, רק לכאורה. אולי הוא יוכל לנצח בקרב, אך נגזר עליו שיפסיד במערכה.

אלו וגם אלו לא הקשיבו מעולם בכנות לירושלים. שכן, אם נאזין לשפתה העמוקה של העיר, נשמע שהיא מציעה לנו אפשרות שלישית, היברידית. יש ירושלים אחרת. ירושלים אינה קוסמופוליטית, וגם אינה לאומנית. "למה ירושלים תמיד שתיים" שואל עמיחי, ובנדון דידן ירושלים היא בת שתי קומות. לאומית ואוניברסלית. הקומה הראשונה היא הבסיס, ואילו הקומה השניה היא היעוד. ירושלים כעיר האלוהים, ירושלים כבית להכנסת אורחים.

 

 

נעמי שמר VS עמוס עוז

ביום העצמאות שקדם למלחמת ששת הימים, הרטיטה שולי נתן את ליבות העם, כשביצעה לראשונה את שירה של נעמי שמר, ירושלים של זהב. "איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה, ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה". איש לא דמיין שכעבור שבועות ספורים, יפרצו הצנחנים לעיר דרך אותו ההר מן השיר, ויתקעו בו בשופר. אך כבר באותם הימים אותו שבר-תהום התחיל להיסדק לאורך כביש מספר אחת. עמוס עוז, כמייצג השבט התל אביבי, רשף וביקר את שמר: "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות".

עוז מייצג לענייננו את הקוסמופוליטן, מבחינתו כיכר השוק הומה אדם, אין כל הבדל אם מדובר בערבי או יהודי. תגובתה של שמר תסייע בעדנו להבין את קומת ירושלים הראשונה, הקומה הלאומית. כששמעה את דבריו של עוז הגיבה שמר כך: "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז, ואז הפסיכיאטר אומר לו, 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'. עולם שהוא ריק מיהודים הוא בשבילי כוכב מת, וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים, בשבילי שוממת וריקה".

היחס שמבטאת שמר אל העיר הוא של קרבה עמוקה, המשולה ליחסים בין איש ואישה. שמר פוסעת כאן בנתיב שסללו גדולים לפניה. מדוד המלך, דרך ירמיהו, ריה"ל ועוד. לולא אהבה זו לעיר, ששמה צורב את השפתיים, ספק אם היינו זוכים לראות בשיבת ציון. שמר מזקקת עבורנו את קומת הבסיס הלאומית.

 

 

 

ירושלים 2.0 – שמא תאמר בירה זו בלא מנהיג

בשולי הדרך העולה לירושלים, מציצות מודעות בחירות עתיקות משנת 2022. כותרת בצבע דהוי זועקת שאלה – "מי פה בעל הבית?!". בחדשות מדווחים על פריצה לטברנה של מגנוס, נוצרי ארמני שמשרת בצה"ל ונלחם כעת בעזה. כמו הנערים שהחלו לירוק על כמרים ברחובות העיר, אלו וגם אלו מייצגים לענייננו כאן את טעות הלאומנים. בעודם מבקשים להוכיח שליטה בעיר, הם לא רק מותירים את עצמם לבד משאר הלאום, אלא שלעולם לא יצליחו לעלות לקומה העליונה של ירושלים. קומה, אשר ספק אם הם בכלל מודעים לקיומה. מי שאינו יודע להכיל את השוני בירושלים מרוב פחד, חזקה עליו שאינו בעל בית אמיתי.

 

מסופר על הרב מנחם פרומן, שכשעבר עם משפחתו לקיבוץ, סירב בתחילה להיכנס. כששאלו אותו לפשר הדבר, הצביע הרב מנחם על הסטיקר שעיטר את הפתח: "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" נכתב באותיות קידוש לבנה. "הם לא הבינו כלום", הסביר. "עם ישראל שייך לארץ ישראל. לא להפך". אמר ותלש את המדבקה.

תובנה זו ההופכת את היוצרות ביחסי אדם וארצו, נכונה שבעתיים כלפי ירושלים. אם שמר הביאה אותנו לכדי יחס עדין וזוגי, הרי שדברי הרב מנחם מביאים אותנו להכרה בהיותנו אורחים בעיר. אורחים העומדים מול אינסופיותו של בעל הבית. "לירושלים עירך ברחמים תשוב", מתפלל יהודי שלוש פעמים ביום. לא לירושלים עירנו, אלא לירושלים עירך. ירושלים אינה שייכת לנו, אנחנו שייכים לה. והיא שייכת אך ורק לאלוהים. בעל הבית בעיר הזו, הוא מלכו של עולם.

כשאנו מצוידים בתובנות אלו שהעניקו לנו שמר ופרומן, נוכל להביט בעיר באור חדש.

 

ירושלים 3.0 – הכנסת אורחים בעיר האלוהים

שתי קומות כאמור בנה בעל הבית, אדריכלו של עולם. את הקומה הראשונה עליה נבנית העיר, העניק לבכורו – ישראל. זוהי קומת הלאום. אולם כבר מיסוד הקומה הראשונה, התנה עם הדייר תנאי בסיסי. לקומת הבסיס נכנסים רק כדי להתעלות לקומה העליונה, היא קומת היעוד. הבסיס הוא לאומי, אך היעוד הוא אוניברסלי.

לשתי הקומות גם יחד עלינו להיכנס מחדש, דרך שברי ירושלים.

הקומה הלאומית נבנתה על ידי דוד, עוד קודם בנין המקדש. בחפשו אחר דרך לאחד את שבטי ישראל, עזב דוד את שבטו שלו, יהודה, וכבש את ירושלים, שלא נפלה בנחלת אף שבט אחד. כעיר האלוהים  בה שוכן גם ביתו, ירושלים היא בירה שאינה בבעלותנו. מרכזת אליה את כוחות העם והלאום, בענווה של אורח למול האינסוף. מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים. עיר שעושה כל ישראל חברים. וכשהיו עולים כל ישראל לרגל, היו עומדים צפופים, משתחווים רווחים.

 

את החיבור המעלה את הלאום לקומה האוניברסלית, טמן האדריכל עוד בבחירה באברהם, "למען נברכו בך כל משפחות האדמה". את המסילה העולה בין הקומות בירושלים, כבר הניח שלמה המלך בעקבות אביו. "כׇּל־תְּפִלָּ֣ה כׇל־תְּחִנָּ֗ה אֲשֶׁ֤ר תִּֽהְיֶה֙ לְכׇל־הָ֣אָדָ֔ם לְכֹ֖ל עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל… וּפָרַ֥שׂ כַּפָּ֖יו אֶל־הַבַּ֥יִת הַזֶּֽה", כך מתפלל שלמה עם חנוכת הבית. אך מוסיף הוא מיד כמו באופן טבעי: "וגַם֙ אֶל־הַנׇּכְרִ֔י אֲשֶׁ֛ר לֹא־מֵעַמְּךָ֥ יִשְׂרָאֵ֖ל ה֑וּא וּבָ֛א מֵאֶ֥רֶץ רְחוֹקָ֖ה לְמַ֥עַן שְׁמֶֽךָ". נבואת ישעיהו אינה אלא המשך ישיר של בונה המקדש, כבית תפילה לכל העמים.

לא בכדי אורחי הקומה השניה לצד ישראל, הם הנצרות והאסלאם. אחיותיה הצעירות של היהדות למשפחת אברהם. אלו לא יוכלו להחליף את אחותן הבכורה. כשהיהודים גולים מירושלים, הבית מתפרק והקומה הראשונה נעדרת. אולם מששבו בני ירושלים לעירם, ניתן להיכנס שוב לבית, באופן שלם ומתוקן.

שתי קומות אלו נצרכות גם יחד, כדי לצקת יסודות חדשים לקיומנו המשותף המטפס מקיום ליעוד. הכאוס האנרגטי של תנועות העם מתנקז לירושלים הלאומית כדי לפגוש בה את האינסוף. תשוקת הבעלות הופכת לשותפות ואחריות, והערבוביה המאיימת יכולה להפוך למולו לאחדות גוונים מזהירה. לצד זאת נוכחותם של הנוצרי, המוסלמי והזר, הופכת מאיום לשותפות אוניברסלית, ומקבלת חלל הכלה ופעולה. המעורב הירושלמי הסודק בדרך כלל את הקיום הישראלי הממוצע, יכול גם למלא את החלל החסר, והופך לסיפור שלם הגדול מסך חלקיו.

 

בית.

שעתיים מפרידות בין בתי העוטף ובין ההר ששמו בית. לאורך הדרך יציב וארעי מתחלפים תדירות במהירות גבוהה מדיי. ממזרח המדבר, ארץ שממה ללא בית, וממערב בתי העיר החדשה והמבולבלת. "ברוכים הבאים בשם ה'" מקבל את פניי שלט דהוי וקרוע. השוכן בבית הזה ינחמכם, אני לוחש לאוויר העולם. השוכן בבית הזה ינחמנו אני עונה לעצמי בקול נעלם. ומה נאמר לבעל הבית כשיגלה לנו פניו. בינתיים דוחק הוא בפועלים העצלים, והיום קצר והמלאכה מרובה.

בית הוא כל מה שאנו מבקשים, אך זה לא ייבנה על ידי יחידים.

טעו אבות אבותינו שהכריזו – "לא לנו ולכם לבנות בית לאלוהינו". לנו ולכם, לנו – לכולנו. יחד איתכם. בואו בעקבותינו מן הטרקלין אל ההיכל, כל מה שפגשתם עד כה אינו אלא מתאבן, והבטן זועקת רעב לדבר האל – לדבר בעל הבית.

זוהי נבואתנו הגדולה, זוהי נבואתנו העלובה. נבואתנו הדהויה, השחוקה, הצוחקת עצובה. יקשה לו ההיגיון מה שיקשה, כוסף החיים שבנו, הלוחש נבואות, למעלה מההיגיון הוא, צועק לנו ממעמקי מצולות. כוסף החיים שבנו אומר: הכל אפשר. כוסף החיים שבנו לוחש תקווה: בית ומקדש לכל העמים, בית מקדש לכל העמים, אלוהי ישראל וריבון כל עולמים, ירושלים. ירושלים. ירושלים – זוהי מהפיכתנו האחת והיחידה.

 

לצפייה ביצירה

תגובות פייסבוק

Share

Yehee — Political Poetic Journal