סופר

יצחק דשבסקי

אודות
פרוזה

ראש ממשלתנו

יצחק דשבסקי

בשעה שראש הממשלה נכנס לביתי, שרוי הייתי בשינה קלה. שכבתי תחת שמיכתי, ספק ער ספק ישן. החמה כבר שקעה, אך אורה ניכר היה עדיין ברקיע. מוזר הוא הזמן של בין השמשות; ספק מן היום ספק מן הלילה ואם פוגש אתה את חברך מסתפק אתה באיזו ברכה לקדמו, בברכת היום או בברכת הערב. פקחתי את עיניי וראיתיו, את ראש הממשלה, נכנס לחדר. פקחתי את עיניי, אך לא קמתי על רגליי ולא הנעתי את שפתיי לברכו לשלום, לא מפני שאין אני חס על כבודם של הבריות, קל וחומר על כבודם של ראשי ממשלות, ולא מפני שמזלזל אני חלילה במצוות הכנסת אורחים, אלא מפני שבאותה שעה נתון הייתי בין חלום ובין יקיצה, ספק ער ספק ישן. בחדר היו מצויים עוד אשתי, שלושה או ארבעה שכנים וסיעה קטנה של בני אדם, חלקם מוכרים וחלקם זרים. האנשים התרוצצו הנה והנה כדי לחלוק לו כבוד כראוי לראש ממשלתנו. אחד רץ אחר כיסא, שני אחרי כוס מים, שלישי ביקש להנעים במיזוג אוויר, אך לא עלה בידו מפני שאין מזגנים מצויים בביתנו. ראש הממשלה לא הרגיש בעניין כפי שלא הרגיש בי, או אפשר עשה עצמו כאינו מרגיש. וכי אפשר שלא להרגיש בבן אדם השוכב לו בחדר?

 

לא רחוק מאותו מקום שבו שכבתי, התיישב הוא ראש הממשלה על הכיסא שהתקינו לו. יכולתי לראותו רק מצידו השמאלי, כך שצידו הימני היה מוסתר ממני. והיה נראה כאילו חסר לו, חלילה, אותו הצד. יש אומרים שהצד הזה מוסתר בכוונה כמין הסתר פנים למחצה. משל למה הדבר דומה, ללבנה. מה אצל הלבנה אתה מוצא צד שתמיד מוסתר מעיני הבריות, כך הוא ראש ממשלתנו שצידו הימני תמיד מוסתר מעיני הציבור. וידוע שהלבנה נמשלה לכנסת ישראל. ושמעתי מפי יודעי רזים כי בגלל עניין זה נבחר ראש ממשלתנו להנהיג את המדינה יותר מחצי יובל שנים. ויש אומרים שצד זה באמת חסר לו. ואין בזה שום פגם, חלילה, אלא הדבר עצמו גורם ברכה למדינתנו. הכיצד? צא וראה כי בגבורה מנהיג הוא את המדינה. ואין אצלו ערבוביה בהנהגה בין חסד לגבורה, בין ימין לשמאל, אלא הכול לפי הגבורה ומידת הדין. וכל מקום שאתה מוצא בו סדר, ברכה מצויה שם.

 

יושב היה ראש הממשלה על הכיסא והכל משתאים ושואלים עצמם, וכי יש עוד מי בעולם שיכול לשבת על הכיסא כמו שיושב עליו ראש ממשלתנו, שהכיסא הזה עבורו נברא מימי בראשית, והוא עצמו נברא עבור הכיסא? ואילו סיפרו לך כדבר הזה, לא היית מאמין ולא היית מקבל. עכשיו, שעיניך רואות, אין לך ברירה אלא לקבלו.

 

הישיר מבטו ראש הממשלה אל האנשים בחדר, והם החזירו לו מבטם. הרגישו האנשים כי מבקש הוא לדבר אליהם. חלקם עמדו, חלקם ישבו, אך כולם כאחד נעצו בו עיניים. איש לא דיבר, שקט השתרר בחדר. שהה קמעה ראש הממשלה והחל לדבר. איני זוכר את המילים אשר יצאו מפיו של ראש הממשלה. זוכר אני רק את קולו, את צורת המילים ואת דרכן אשר עשו אלינו. באותו רגע הבנתי מדוע חצי העם אוהבו. מילותיו של ראש הממשלה מילאו את חלל החדר כענן, כערפל כבד. עטופים ואטומים עמדו האנשים בתוך אותו הענן. מסודרים ומצוחצחים היו דבריו וכל תנועות ידיו וחיוכו והבעת פניו וכל דיבור ודיבור, הכול במקום הנכון ובזמן הנכון. ולא זו בלבד, אלא גם שומרי ראשו עם כלי זיינם תחת חליפותיהם והצלם עם כלי הצילום בידו והמשרתת עם תמרוקים כדי להוסיף זיו ופאר לראש הממשלה – כולם עמדו במקומם הנכון וכולם עשו את מלאכתם במועד הנכון. ואין אתה מוצא לא פגם ולא רבב בדבריו. וידוע שכל מקום שאתה מוצא בו סדר, ברכה מצויה שם. ניכר היה כי מתוך ליבו דיבר ראש הממשלה, אפילו דברים של מה בכך.

 

נשאתי את עיניי מתוך אותו ערפל וראיתי את אשתי יושבת על הספה במרחק מה ממני. עטופה בשמיכת צמר הייתה יושבת והבעת יגון על פניה. אשתי אישה שמחה היא לרוב, ואין זה מנהגה לשבת בחיבוק ידיים ולהתעצב אל ליבה. ותמוה היה הדבר בעיניי ולא ידעתי לפרשו באותה השעה. ביקשתי לשאול אותה, מפני מה מצטערת את? אך ראש הממשלה הרבה לדבר, ואין זה מן הנימוס להפריעו באמצע דבריו. רציתי לרמוז לה באותו עניין, אך לא נתנה את ליבה ואת דעתה להסתכל לאותו מקום ששכבתי שם. בין שאני מנסה לרמוז לאשתי, התחלתי מהרהר בליבי מפני מה הטריח ראש הממשלה את עצמו לבקר בביתי. כלום אין לו עניינים חשובים אלא לבקר בביתי? וכולם יודעים כי איש עסוק הוא, ראש ממשלתנו, בעסקי המדינה ובענייני המלחמה ובענייני שלום ומקפיד הוא על כל דקה ודקה. וכאן רואים אנו שיושב הוא על הכיסא בבית ללא מזגן, ומדבר מתוך ליבו דברים של מה בכך. אמרתי לעצמי, כך או כך הזדמן ראש הממשלה לביתי. לא כל יום זוכים בני אדם לביקור של ראש הממשלה בביתם, היות שאנחנו זכינו, אשאל אותו שאלה אחת. וזכרתי שהייתה לי שאלה שהטרידה אותי רבות ומשיב – אַיִן. זכרתי שהייתה לי שאלה, אך מה הייתה אותה שאלה שכחתי. נמחקה מזיכרוני או אפשר מחיתי את זכרהּ. ורבים שכחוה, אחרת היו פותחים ושואלים בה. ונדמה היה לי שיש בידי ראש הממשלה להשיב עליה.

 

עודני מהרהר בעניין אותה שאלה, קם ראש הממשלה והלך לו. ביציאתו ראיתי אותו מסיר כיפה שחורה מראשו ומניחה בכיסו. תהיתי לעצמי, וכי איש דתי הוא? ואם איש דתי הוא, מדוע הוריד את הכיפה? ואם אינו, מדוע הניחה תחילה על ראשו? נזכרתי בשכני הטוב שבאותה שעה אף הוא היה מצוי בחדר, בקי הוא בהליכותיו של ראש ממשלתנו ויכול לפרש לך כל מעשה ומעשה וכל דיבור ודיבור של ראש הממשלה, לשבעים פנים של שבעים לשונות, וכל לשון טובה מחברתה. והיה בונה תילי תילים של סברות להראות לך שאין בדבריו ובמעשיו של ראש ממשלתנו לא פגם ולא קושיה. והיה טורח טרחה גדולה כדי להחזירך לדרך האמת. חיפשתי אותו כדי ליישב את הקושיה ולא מצאתיו מפני שהלכו כל האנשים אשר היו באותה שעה מצויים בחדר, ונעלמו כלא היו.

 

הצטערתי שלא עלה בידי לשאול את ראש הממשלה אותה שאלה שמטרידה אותי רבות, ואין היא מניחה אותי כבר כמה וכמה שנים. ומה נעשה אם גם באותה שעה לא היה זיכרוני נאמן לי, התרשל הוא במלאכתו, ושכחתי מהי השאלה? שכחתי כי שמו של ראש הממשלה כשם אותו שבט שממנו העמיד להם לישראל הקב"ה מלך. ויצא לפניהם ולחם את מלחמותיהם. עד שיצא להילחם בעמלק ולא גמר את המלאכה. ואין אני יודע מפני מה לא הגיע לידי גמר מלאכתו. ונדמה היה לי שיש תשובה בידי ראש הממשלה על אותה השאלה.

 

החמה כבר שקעה, אך אורה ניכר היה עדיין ברקיע. מוזר הוא הזמן של בין השמשות. שכבתי תחת שמיכתי, ספק ער ספק ישן. עצמתי את עיניי וביקשתי לישון קמעה. רגע לפני שנפלתי בידי שינה נזכרתי שאין ראש הממשלה מבקר בבתים, אלא בבתי משפחות שכולות.

[fbcomments]

Share

Yehee — Political Poetic Journal