שירה

המסע הלילי של מוחמד ומוסא

סיון הר שפי

הוֹי הַמַּאֲמִינִים, לָמָּה שְׁכַחְתֶּם אֶת אַל-בֻּרַאק?

לָמָּה עֲזַבְתֶּם אֶת אַל-בֻּרַאק לְבַדָּהּ,

בְּכָנָף שְׁבוּרָה,

בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ?

 

בְּמִלְחֶמֶת אֵשׁ דָּת נֶחְרְכָה

עִם יַלְדָּה שֶׁבַּקְבּוּק תַּבְעֵרָה הִשְׁחִית אֶת פָּנֶיהָ

עִם תִּינוֹק שֶׁהֻצַּת בְּמִטָּתוֹ.

עַל שְׁנֵיהֶם סוֹכְכָה סוּסַת הַשְּׁכִינָה

לַשָּׁוְא טָפְחָה לְכַבּוֹת סִבְלָם.

 

הוֹי פּוֹרְשֵׂי כְּנָפַיִם וְאֵינָם שָׂמִים לִבָּם

לַכָּנָף הַשְּׁבוּרָה,

אֵיךְ תַּמְרִיאוּ?

הוֹי זוֹכְרֵי יְרוּשָׁלַיִם

וְשׁוֹכְחֵי יַד יְמִינָם,

כְּנַף אַהֲבָתָם,

הָאוֹחֲזִים גְּדָמִים בְּחֶרֶב הָאֵל

וּמְקַצְּצִים בִּנְטִיעוֹתָיו.

יִרְאֵי-אֵל, נִכְנְעֵי-אֵל,

יָפִים אַתֶּם בָּעֲנָוָה וּבַדְּבֵקוּת.

אַךְ עִוְּרֵי קִנְאָה, אֲכוּלֵי יֵאוּשׁ, רוֹדְפֵי כָּבוֹד –

אֶת מִי תְּכַנּוּ “אֱלוֹהִים”?

 

הַלַּיְלָה הַסִּיעוּנִי לְמוֹסוּל

הַלַּיְלָה הַסִּיעוּנִי לְאַל יַרְמוּכּ

שִׁבְעָה מְדוֹרֵי שְׁאוֹל הוֹרִידוּנִי

עַל גַּבָּהּ שֶׁל אַל בֻּרַאק

שְׁבוּרַת כָּנָף וָרֶגֶל.

אַל בֻּרַאק שֶׁכָּל צַעַד שֶׁלָּהּ מַגִּיעַ עַד אֹפֶק – 

הַרְאִיתֶם רַגְלָהּ הַשְּׁבוּרָה מַבְלִיחָה בַּשָּׁמַיִם?

רוֹטֶטֶת, יוֹרְדָה מָוֶת.

בְּצִינוֹקִים וּמִנְהָרוֹת הָיִיתִי,

בְּחַדְרֵי לִמּוּד בָּם יְלָדִים הוּטְחוּ אֶל קִיר.

עַל שִׁבְרֵי עָרִים הִלַּכְתִּי

וְהֵצִיצוּ בִּי עֵינַיִם נִפְחָדוֹת מֵעֲבָרִים.

בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לִשְׁמֹעַ מוּסִיקָה

וּצְחוֹק אִשָּׁה –

אֵיךְ יִשָּׁמַע קוֹל אֱלוֹהִים?

הָאֲנוּסוֹת מֵתוּ וְיָלְדוּ לַבֶּהָלָה

וְשׁוּב מֵתוּ וְיָלְדוּ לַפַּחַד.

הַמֵּתוֹת… לֹא צָעֲקוּ בְּלִדְתָּן.

דְּמָמָה בִּרְחוֹבוֹת הַשְּׁחִיטָה.

בָּצַעְתִּי וְחִלַּקְתִּי שְׁנָתִי

לַיְּלָדִים פְּעוּרֵי הָעֵינַיִם.

מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי כֹּה עֲשִׁירָה

וְכֹה מְעוּטַת יְכֹלֶת

כְּפִי שֶׁהָיִיתִי לְצִדָּם.

 

וּמִן הַדָּם וְהָאֵימָה, אֶל מִטָּתִי שַׁבְתִּי – 

הִיא עוֹד הָיְתָה חַמָּה.

יִשְׁתַּבַּח שְׁמוֹ שֶׁל הַמַּסִּיעַ אֶת עֲבָדָיו

בַּלַּיְלָה, מִן הַיֵּאוּשׁ אֶל מְקוֹם

הַתְּפִלּוֹת כֻּלָּן.

אַךְ שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהָקִיץ מִן הַסִּיּוּט – 

הַיֶּלֶד הַגּוֹסֵס, בֶּן שָׁלוֹשׁ וְעֵינָיו בְּנוֹת מֵאָה, בּוֹכֶה:

כְּשֶׁאָבוֹא אֶל אַלְלַהּ אֲסַפֵּר לוֹ הַכֹּל…

 

הוֹי מְנַתְּצֵי דְּיוֹקַן הָאָדָם,

מְנַתְּצֵי מִקְדְּשֵׁי אֵל,

לְמַעַן שְׁמוֹ:

מִזֵּעַת טַבּוּרוֹ בָּרָא הָאֵל אֶת הָאַהֲבָה,

הַאִם תְּכַנּוּ אֶת הָאַהֲבָה הֶפְקֵרוּת, חֻלְשָׁה, חֵטְא,

תַּרְבּוּת הַמַּעֲרָב?

תִּסְתַּפְּקוּ בְּקִיּוּם גִּדֵּם?

הַאִם תַּשְׁלִימוּ אֶת מַסַּע הַכִּבּוּשׁ מִן הַמִּזְרָח אֶל הַמִּזְרָח,

מַקִּיפִים אֶת הַכַּדּוּר בִּכְנַף הַדִּין

בְּחִבּוּק חוֹנֵק, נוֹעֲצִים בּוֹ כְּלֵי זֵינְכֶם

כַּאֲבַטִּיחַ עַל הַסַּכִּין?

 

בְּנֵי מֻחַמַּד

וּבְנֵי מֹשֶׁה, הַמְּנַעֲרִים חָצְנְכֶם,

בְּנֵי אָדָם כֻּלְּכֶם,

רְאוּ:

הַפְּתוּחִים (פְּתוּחֵי כַּף הַיָּד, פְּתוּחֵי עַיִן וָלֵב)

הֵם הַמַּמְרִיאִים.

הֵם הַשּׁוֹמְטִים,

הֵם מוֹלִיכֵי הָרוּחַ.

אַתֶּם הָאִטְּרִים, לַחֲצוּ כַּף-חַסְדָּם: בִּבְשַׂרְכֶם יַעֲבֹר הָרַעַד הַלֹּא-נִשְׁלָט

כָּרַעְיָה הָעֵירֻמָּה בִּפְנֵי הָאוֹהֵב תַּעַמְדוּ בִּפְנֵי אֱלוֹהַּ

וְלֹא תֵּבוֹשׁוּ.

וְלֹא תְּבַקְּשׁוּ לָמוּת וּלְהָמִית בַּעֲבוּרוֹ 

כִּי אִם בַּעֲבוּרוֹ לִחְיוֹת.

 

הֱיוּ מְאַהֲבָיו

נִשְׁפוּ אֲוִיר דַּק עַל 

מַשַּׁב הָאֵשׁ בְּשַׁעַר הָאֵשׁ:

רְצוֹנְכֶם לְהִלָּחֵם? עִרְכוּ קְרָב בְּקִרְבְּכֶם,

הִלָּחֲמוּ בַּלֵּב וּבַנֶּפֶשׁ

עַל אֵשׁ הָאַהֲבָה. לַבּוּ אוֹתָהּ,

לַבְּבוּ.

כְּפַרְפַּר הַלַּיְלָה תָּחוּגוּ סְבִיב הָאוֹר

וְאֶל לִבּוֹ לֹא תָּבוֹאוּ, וְלֹא תִּשָּׂרְפוּ כָּלִיל

כִּי אֶת בְּשׂוֹרַת הָאוֹר תִּתְּנוּ בָּעוֹלָם מִבְּלִי לְהַצִּיתוֹ

בְּזֹהַר שְׁתֵּי כְּנָפַיִם תִּשָּׂאוּהוּ

בִּמְחוֹל הַדֶּרְוִישׁ סְבִיב עַמּוּד הָאֵשׁ

פָּנִים אֶל פָּנִים יִנְהֲרוּ

 

הַסּוּסָה הַלְּבָנָה מַמְתִּינָה

בְּפָנִים מְפֻחָמוֹת,

עוֹדָהּ קְשׁוּרָה אֶל הַכֹּתֶל,

נוֹשֵׂאת אֶת כְּנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה

אֲלֵיכֶם.

שירה

לוויות שקטות

יהושע לקס

מְאוֹת רַגְלַיִם טוֹפְפוֹת

נוֹשְׂאוֹת פִּיּוֹת חֲתוּמִים

בְּמוֹרַד הַשְּׁבִיל הַסָּלוּל

אֱלֵי חֶלְקַת הַקֶּבֶר הֶחָפוּר.

מְאוֹת רַגְלַיִם רוֹמְסוֹת

גַּרְגְּרֵי עָפָר נִמְעָכִים

וּמַנְגִּינַת הָרִשְׁרוּשׁ הַקָּצוּב

מְלַוָּוה דְּמָמָה מְעִיקָה –

דִּמְמַת הֲלוּמֵי כְּאֵב

עִם דִּמְמַת אִלְּמֵי תִּמָּהוֹן.

הִגַּעְנוּ.

הַתַּהֲלוּכָה שֶׁהִתְאָרְכָה

הוֹלֶכֶת וּמִתְעַגֶּלֶת

סְבִיב הַקֶּבֶר הֶחָפוּר

וְקוֹל טְפִיפַת הָרַגְלַיִם

הַהוֹלֵךְ וְדוֹעֵךְ

מֵנִיחַ מְקוֹמוֹ

לְכֹבֶד הַדְּמָמָה

הָעוֹטֶפֶת, הַחוֹנֶקֶת.

 

וְלֹא מְשַׁחְרֵר

גַּם לֹא מֵקֵל

אֶת מוּעָקָתָהּ

הַקּוֹל הֶחָלוּשׁ

הַמַּקְרִיא פְּסוּקִים

עֵת יוֹרְדָה הַהֲרוּגָה

אֱלֵי אַדְמַת קִבְרָהּ.

וְגוֹבֵר קִמְעָה

מִלְמוּל הַפְּסוּקִים…

וּפִתְאוֹם! הָאֲלוּנְקָה

הַנִּשְׁלֶפֶת מִן הַבּוֹר

מוּנֶפֶת אֶל עָל

מֻכְתֶּמֶת בְּדָם

– דַּם הַנִּרְצַחַת –

עַתָּה הוּא נֶחְשָׂף

לְעֵינֵי מְאוֹת

מְלַוִּים דְּמוּמִים

וּמַרְאֵהוּ פּוֹעֵר

מְאוֹת פִּיּוֹת חֲתוּמִים

בְּאַנְחַת בֶּהָלָה

הַקּוֹרַעַת לְרֶגַע

– רַק הִיא –

אֶת מַעֲטֵה-הַדְּמָמָה הַכָּבֵד.

כְּאִלּוּ

הֻפְתְּעוּ לָדַעַת

כִּי שָׁם הַדָּם.

כְּאִלּוּ

שָׁכְחוּ שֶׁאוֹתוֹ

הֵם מְלַוִּים

וְאֶת זִכְרוֹ

אֲמוּרִים הֵם לָשֵׂאת

עַל לוּחַ לִבָּם.

כְּאִלּוּ

עָמְדוּ שָׁם לִרְאוֹת

שֶׁכֻּלּוֹ יְכֻסֶּה

בֶּעָפָר הַדֵּק הֵיטֵב –

שֶׁלֹּא תָּפֵר זַעֲקָתוֹ

אֶת הַשֶּׁקֶט;

שֶׁלֹּא תִּדְרֹשׁ נִקְמָתוֹ

לְהוֹכִיחַ אַהֲבָתֵנוּ;

שֶׁלֹּא תְּזַעְזְעֵנוּ

וְנֶחְדַּל מֵרְדֹף

אַחַר בִּצְעֵנוּ

וּמֵעֹשֶׁק יָדֵינוּ;

שֶׁתְּנִיחֵנוּ שְׁלֵוִים

בְּרֶפֶשׁ הַשְּׁתִיקָה

לְמוּל סְחִי הָאִפּוּק

וּמַדְמֵנַת שִׁקּוּל הַדַּעַת הַמְּדֻמֶּה

הַכּוֹבְלִים יְדֵי לוֹחֲמֵינוּ,

הַמְּאַשְּׁרִים הַתָּרַת דָּמֵנוּ,

הַמַּזִּילִים אֶת הַדָּם הַנִּקְבָּר,

הַמְּסַלְּקִים שְׁכִינָה מֵאַרְצֵנוּ.

 

רשמי לוויית אסתר קליימן הי”ד, נרצחה בסמוך ליישוב עטרת, בדרכה לעבודתה כגננת.

 

 

אבל